ע"פ 2879-14, 3469-14 פלוני ואח' נ' מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

           כנגד שני המערערים הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות (סעיפים 380 ו 382 לחוק) והיזק לרכוש בזדון (סעיף 452 לחוק). על מערער 1 הושת עונש מאסר בפועל של ארבעה עשר חודשים, ועל מערער 2 מאסר בפועל של אחד עשר חודשים, בניכוי הימים בהם שהה במעצר. בנוסף, הוטל על כל אחד מהמערערים מאסר על תנאי למשך תשעה חודשים לבל יעבור עבירות דומות במשך שנתיים ימים מיום שחרורו.

           לאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון לפנינו, פסקנו כי יש לקבל את ערעורם של המערערים ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים בת"פ 36678-08-13 (מפי כב' השופט א' כהן) ותחת זאת לזכות את שניהם מחמת הספק.

ואלו נימוקינו לזיכוי.

הרקע

1. בתאריך 17.7.2013 נכנס נהג הסעות ברכב "מרצדס" בצבע לבן לכביש שמוביל מ****** ******* ב****** לשכונת ******. הנהג חבש כיפה לבנה, כך שזהותו היהודית הייתה ניכרת לכל. משהוזהר על ידי עובר אורח על הסכנה בנסיעה בכביש המדובר, ביקש לשוב על עקבותיו. מספר נערים שראו את הרכב החלו זורקים אבנים לעברו, וכתוצאה מיידוי האבנים נופצו שמשות הרכב, והנהג נפגע. הוא הצליח להימלט מן המקום עד לגן סאקר, ומשם פונה על ידי אמבולנס.

           בעקבות מידע מודיעיני עצרה המשטרה שני קטינים – א' וב'. א' נחקר שלוש פעמים כחשוד במעשה. בשתי החקירות הראשונות הודה כי הוא וב' יידו אבנים על הרכב, אולם הכחיש כל ידיעה לגבי זהות הנערים האחרים שהיו עימו. אולם, בחקירתו השלישית נקב א' בשמותיהם של שני המערערים כשותפיו ליידוי האבנים. בעקבות אימרה זו הוגש כנגד המערערים כתב אישום כמתואר לעיל.

           א' העיד בפני בית המשפט, ובעדותו הכחיש כי נקב בשמות המערערים בחקירה, וכי הם יידו עמו אבנים על הרכב. בעקבות שינוי הגרסה הוכרז כעד עוין, והודעותיו במשטרה הוגשו בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. ב' לא הפליל את המערערים בעדותו בחקירה או בבית המשפט. א' וב' הודו בבית המשפט בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, ובו בין היתר, צויינו שמותיהם של המערערים כשותפים לפשע. על א' וב' נגזרו תשעה ושנים עשר חודשי מאסר בפועל, בהתאמה (כב' השופט י' נועם בת"פ (ירושלים) 36621-08-13).

           בחקירה המשטרתית ובמהלך משפטם הכחישו המערערים מכל וכל את מעורבותם באירוע. בית משפט קמא לא נתן אמון בגרסאותיהם, והרשיע את שניהם בעבירות המפורטות בכתב האישום. ההרשעה התבססה על הקביעה שהודעותיו של א' בחדר החקירות קבילות בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות, וכי הודעות אלו עדיפות על פני עדותו בבית המשפט. בנוגע לתוספת הראייתית הנדרשת מסעיף 10א לפקודת הראיות, ומסעיף 54א(א) לפקודה – "דבר לחיזוק", קבע ביהמ"ש קמא כי דרישה זו מתמלאת ע"י שלושה פריטים שונים. הראשון – עצם ידיעת פרטים מוכמנים על ידי א': מתי נזרקו האבנים, צבעו של הרכב המעורב, ועובדת היות הנהג יהודי חובש כיפה. השני – הודאת א' וב' בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, ובו נרשם כי המערערים היו שותפים לפשע. השלישי – שיחת טלפון שהתקיימה בין המערערים בעת מעצרם, ובה אמר מערער 1 למערער 2: "אני לא מכיר אותך בחקירה. בן דוד שלי, אבל אנחנו לא מתערבבים ביחד".