ע"פ 2817/15 ואח' דהן ואח' נ' מ"י

השופט א' שהם:

1. לפנינו ערעור מטעם שני מערערים, שהם ילידי שנת 1994, על חומרת העונש שנגזר עליהם בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רומנוב), בת"פ 8603-09-14, מיום 26.3.2015.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערערים

2. נגד המערער בע"פ 2817/15 (להלן: המערער 1), ונגד המערער בע"פ 3106/15 (להלן: המערער 2), הוגש כתב אישום מתוקן, המתאר כיצד ניסו המערערים לשדוד נהג מונית. בכתב האישום מסופר, כי ביום 26.8.2014, בשעות הערב, שוחחו המערערים ביניהם, והחליטו לשדוד נהג מונית. בהמשך לאמור, נכנסו המערערים ביום 27.8.2014, בשעה 00:15, למוניתו של ז.ק (להלן: המתלונן). המערער 1 ישב בכיסא הסמוך לכיסאו של המתלונן, והמערער 2 ישב בצידו השמאלי של המושב האחורי. המערערים ביקשו מהמתלונן להסיעם לרחוב הנביאים בירושלים, ומשהגיעו ליעד המבוקש, ביקש המתלונן מהמערערים תשלום עבור הנסיעה. המערער 1 מסר למתלונן שטר של 200 ₪, והמתלונן הוציא מחיקו מספר שטרות במטרה לתיתם כעודף למערער 1. או אז, החל המערער 2 לחנוק את המתלונן מאחור תוך שהוא צועק לעבר המערער 1 "קח לו את כל הכסף, זה ערבי מנייאק". המתלונן, בתגובה, ניסה להשתחרר מאחיזתו של המערער 2, והיכה בידיו את המערער 1, אשר ישב בסמוך אליו. אלא שאז, החל המערער 1 להלום באגרופו, פעמיים, בפניו של המתלונן. בעקבות כך, נשמטו מידיו של המתלונן מספר שטרות, המערער 1 נטל את אחד השטרות, בשווי של 20 ₪, והמערערים נמלטו מהמונית. כתוצאה מהתקיפה, נגרם למתלונן שבר פתוח באפו והוא נזקק לתפרים. בנוסף, נגרמו למתלונן שתי שריטות מתחת לעפעף הימני, וחתך באורך של כסנטימטר במצח.

פסק דינו של בית משפט קמא

3. ביום 23.12.2014, הרשיע בית משפט קמא את המערערים, על יסוד הודאתם בעובדות כתב אישום מתוקן שהוגש במסגרת הסדר טיעון, בעבירות הבאות: ניסיון שוד, לפי סעיף 402(ב) רישא, בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: חוק העונשין); וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין.

4. בגזר דינו מיום 26.3.2015, הדגיש בית משפט קמא את חומרת מעשיהם של המערערים, אשר ניסו לשדוד את המתלונן במשותף, וגרמו לו לחבלות חמורות. בית משפט קמא, הדגיש כי העבירות שבוצעו על-ידי המערערים, נעשו לאחר תכנון מוקדם, מתוך רצון לנצל את חולשתו של "עובד לילה" כדוגמת המתלונן, וזאת על רקע העובדה שהוא נתפס על ידיהם כ"טרף קל". לכך יש להוסיף את האלימות שננקטה כלפי המתלונן והפגיעה הפיזית הלא מבוטלת שנגרמה לו. מנגד, ציין בית המשפט, לקולת המערערים, כי "במקרה דנן לא נעשה שימוש בנשק, וגם רף האלימות, הגם שאינו נמוך, אינו נמצא ברף הגבוה ביותר".

5. טרם שקבע את מתחם הענישה, נתן בית בית משפט קמא את דעתו לכך שהמערערים הורשעו, אמנם, בשתי עבירות, אך הוסיף, כי "אני סבור כי הן מהוות אירוע אחד. לפיכך גזר הדין יינתן בהתאם להוראות סעיף 40יג(א) לחוק העונשין". לצורך קביעת מתחם הענישה, עמד בית משפט קמא, בהרחבה, על רמת הענישה הנוהגת בעבירות שוד וניסיון שוד. בית המשפט ציין, כי קשת הענישה בעבירות כגון דא, המלוות בשימוש באלימות, הינה רחבה, וכי מתחם הענישה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות. בית המשפט קבע, כי לנוכח חומרת האירוע, על מתחם הענישה לכלול רכיב מאסר בפועל משמעותי, לגבי כל אחד מהמערערים, וכי אין מקום להבחין ביניהם ולקבוע מתחם ענישה שונה, ביחס לכל אחד מהם. לאחר זאת, נקבע כי מתחם הענישה הראוי נע בין 12 ל-36 חודשי מאסר בפועל.

6. בבואו לקבוע את עונשם של המערערים בתוך המתחם, עמד בית משפט קמא על שיקולי הענישה השונים, כאשר מחד גיסא, נשקלו חומרת העבירות שביצעו המערערים ומדיניות הענישה הנוהגת בעבירות כגון אלה, ומאידך גיסא, ניתן משקל לנסיבותיהם האישיות של המערערים כפי שעלו מן התסקירים שהוגשו בעניינם, ובכלל זאת, התחשב בית משפט קמא: בגילם הצעיר של המערערים; בהודאתם בעובדות כתב האישום; בימי המעצר בהם שהו; ובמעצר הבית בו היו נתונים. אשר למערער 1, צויין בנוסף, כי הוא נעדר עבר פלילי, כאשר שירות המבחן המליץ להטיל עליו עונש של של"צ בהיקף של 250 שעות; מאסר מותנה; ופיצוי למתלונן. אשר למערער 2, סבר שירות המבחן, כי יש להשית עליו עונש מאסר בפועל, שירוצה בדרך של עבודות שירות, לצד מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן.