ע"פ 2599-03-16 עובד נ' מדינת ישראל

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א. קורנהאוזר) שניתן בת"פ 41987-11-15, בו הורשע המערער בארבע עבירות של הפרת הוראה חוקית, ונדון לתקופה כוללת של שבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל ולמאסר על תנאי. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין שניתנה ביום 28.2.16 ונגד גזר הדין שניתן ביום 29.2.16. תחילה נדון בחלקו הראשון של הערעור, ולאחר מכן בחלקו השני.

האישום

נגד המערער הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום בו יוחסו לו שש עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: "חוק העונשין").

על פי האמור בכתב האישום, ביום 22.10.2015 ניתן צו על ידי מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, האלוף רוני נומה, אשר אסר על המערער להיכנס לאזור יהודה ושומרון ולשהות בו, אלא בהיתר מהמפקד הצבאי או מי מטעמו. תוקף הצו שניתן הוא עד ליום 22.04.2016 (להלן: "הצו הראשון").

ביום 3.11.2015 ניתן צו על ידי מפקד פיקוד העורף, האלוף יואל סטריק, אשר קבע, בין היתר, כי על המערער לשהות מאחורי דלתות ביתו שברחוב מירון 19 מבשרת ציון, למן שעה אחת לאחר שקיעת החמה ועד להנץ החמה, וזאת למשך שלושה חודשים, עד ליום 2.02.2016. (להלן: "הצו השני").

בכתב האישום שהוגש נגד המערער, כפי שתוקן, נטען, כי בשבעה מועדים שונים במהלך תקופה של תשעה ימים (מיום 9.11.15 ועד ליום 18.11.15) הוא לא שהה בביתו בשעות בהן היה עליו לשהות בבית, ובכך הפר את הצו השני. ביחס לאחד מתוך שבעת המועדים נטען, כי המערער שהה בישוב בית-אל, ובכך הפר גם את הצו הראשון. כפי שצוין, למערער יוחסו בכתב האישום שש עבירות ולא שבע, וזאת ככל הנראה לנוכח העובדה ששתי הפרות אירעו באותו יום (האישום השלישי).

הדיון בבית משפט השלום והכרעת הדין

המערער כפר במיוחס לו, תוך שבא כוחו העלה בשלבים שונים של הדיון מספר טענות הגנה כלליות. בנוסף, העלה המערער טענות המתייחסות באופן ממוקד לאישומים השונים. חומר הראיות הוגש בהסכמת הצדדים, וזאת תחת קיומה של פרשת תביעה, ובמהלך פרשת ההגנה העידו המערער ואביו.

תחילה דן בית משפט השלום בשבע טענות כלליות שהועלו על ידי המערער, ואלו הן: ידיעת הרשויות שפעלו להוצאת הצווים כי המערער לא יעמוד בתנאי הצווים והגנת צורך; המשיבה טמנה פח יקוש למערער; הצו השני לא ציין מפורשות כי הוא ניתן בנוסף לצו הראשון; הצו הראשון נוסח כך שלא נאסר על המערער להיכנס לחבל בנימין בו נמצא הישוב בית-אל; הדיון בהפרת הצו הראשון אינו מצוי בסמכות השיפוט של בית משפט בישראל; הצו השני נוסח באופן בו ניתן להבין כי על המערער לשהות בבית הוריו החל מהשעה אחת אחר חצות; הצו השני ניתן מכוח תקנות ההגנה לשעת חרום, ולפיכך הוראת החיקוק המתאימה היא תקנה 69(א) לתקנות ההגנה ולא סעיף 287(א) לחוק העונשין.

בית משפט השלום דן אחת לאחת בטענות ההגנה הכלליות, ומהטעמים אותם פירט בהרחבה בהכרעת דינו, החליט לדחותן.