ע"פ 2555/15 מחמד מוהלוס נ' מדינת ישראל ואח'

השופט נ' הנדל:

           מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (תפ"ח 50407-05-13, כב' השופטים צ' סגל, ב' גרינברגר ו- א' דראל), אשר לאחר שמיעת ראיות, הרשיע את המערער בעבירת ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וגזר עליו 15 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי כספי בסך 100,000 ש"ח לנפגע העבירה. הערעור מתייחס להכרעת הדין ולגזר הדין כאחד.

1. על פי הנטען בכתב האישום, המערער ביחד עם שני חבריו – אוסאמה באסטי (להלן: באסטי) ואחמד אללו (להלן: אללו) – שתו משקאות אלכוהוליים בעיר העתיקה בירושלים. בשובם הביתה, הם פגשו באקראי את משיב 2 (להלן: הנפגע), בסמוך לביתו. ללא כל תגרה או התגרות קודמת מצידו של הנפגע, תפסו באסטי ואללו את הנפגע בידיהם, בזמן שהמערער שלף סכין יפנית ושיסף באמצעותה את גרונו לכל אורך צווארו. הנפגע ניסה להתנער מאחיזתם של באסטי ואללו, ואלה הפילוהו על הקרקע בזמן שהמערער המשיך לתקוף אותו באמצעות הסכין. בשלב זה הוא שיסף את עורפו, פגע בראשו מאחור, ודקר אותו בזרועו. לאחר מכן עזבו המערער, יחד עם באסטי ואללו, את המקום, בהשאירם את הנפגע מדמם. זה הצליח, בכוחותיו האחרונים, להגיע לפתח ביתו שהיה סמוך למקום, ושם התמוטט ואיבד את הכרתו. הוא פונה לבית החולים על-ידי בני משפחתו במצב קריטי, נזקק להחייאה ולניתוח בהול, ואחר כך אושפז ביחידה לטיפול נמרץ. למערער נגרם חתך קדמי עמוק לאורך הצוואר שהגיע עד לקנה הנשימה, חתך בחלקו האחורי של הצוואר, חתך בחלקו האחורי של הראש ובידו השמאלית.

           נגד המערער, באסטי ואללו הוגש כתב אישום אחד בגין ניסיון לרצח. כתב האישום המקורי לא הבחין בין שלושת המעורבים בפרשה וייחס לשלושתם ניסיון, בצוותא חדא, לגרימת מותו של הנפגע. אולם, בפתח שתי הישיבות שנועדו לשמיעת עדותם של באסטי ואללו, הודיעו הצדדים לבית המשפט על כך שהם הגיעו להסדרי טיעון. כחלק מכך, הודו באסטי ואללו בעובדות כתבי אישום מתוקנים שהוגשו כנגד כל אחד מהם בנפרד. במסגרת זו, הואשם באסטי בסיוע לחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(1) בצרוף סעיף 31 לחוק העונשין; ואילו אללו הואשם בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין. בניגוד להסדרי הטיעון שנחתמו עם באסטי ואללו, משפטו של המערער התקיים, כאמור, בהליך שמיעת ראיות. לבקשת הסניגור, למרות הסדרי הטיעון, הוזמנו באסטי ואללו כעדים בפרשת ההגנה. בסופו של ההליך, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער, על פי העובדות שתוארו לעיל, בעבירת ניסיון לרצח וגזר עליו את העונשים האמורים.    

           התשתית הראייתית עליה ביסס בית המשפט המחוזי את ההרשעה נסמכת על שתי עדויות מרכזיות שנשמעו בתיק: עדותו של הנפגע עצמו ועדותה של אחייניתו, קטינה בת 11, אשר היתה עדה לאירוע והעידה הן בחקירה משטרתית והן בבית המשפט. בנוסף לכך, מצא בית המשפט תימוכין להרשעה בטיב הפגיעה, בגרסתם של באסטי ואללו, במצבו הפיסי של הנפגע, ובשקריו של המערער שנתגלו במהלך עדותו.

2. בא כוחו של המערער טוען לסתירות ולפגמים הן בעדותו של הנפגע והן בעדותה של האחיינית. לשיטתו, יש להעדיף את הגרסה המוקדמת שמסרו באסטי ואללו במשטרה, לפיה החבלה נגרמה כתוצאה ממאבק אלים בין המערער לנפגע, דבר השולל את כוונת הקטילה הנדרשת כדי להרשיע בניסיון לרצח. טענה זו אין בידי לקבלה. ראשית, בית המשפט קיבל את גרסת האחיינית התומכת בעמדת התביעה וקבע לגביה: "מדובר היה בעדות אמינה ביותר, קוהרנטית וכנה לחלוטין" (פסקה 56 להכרעת הדין). כך גם קבע בית המשפט בנוגע לעדותו של הנפגע: "זו הייתה אמינה ביותר ואף עלתה בקנה אחד עם עדות הילדה ועם תוצאותיו החמורות של האירוע על גופו" (פסקה 57 להכרעת הדין). כלל מושרש הוא במשפטנו שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית כאשר מדובר על התרשמותה של הערכאה קמא מאמינותם של העדים. נכון, שכמו לכל כלל, גם לכלל זה יש חריגים (לסקירה של הכלל על חריגיו ראה: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (08.09.2011); ע' גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית – התערבות של ערכאת ערעור בממצאי עובדה: עיון נוסף" ספר גבריאל בך 225 (2011)). ואולם מקרה זה אינו נמנה על החריגים. כאמור, בית המשפט ביסס את פסק דינו על עדותה של האחיינית ועל עדותו של הנפגע, אשר נמצאו קוהרנטיות ובהירות, והתיישבו היטב גם עם ממצאי התיעוד הרפואי. הרופא, אשר טיפל בנפגע בבית החולים, העריך כי מי שפגע בנפגע "הרים את הראש שלו וחתך אותו מזווית לזווית של הלסת" (ת/10). כל מי שמביט בתמונות החתך של הנפגע בצווארו, ולשם כך אף לא נדרשת עין מקצועית, מסיק כי מדובר על פעולה רציפה של "שיסוף" לאורך כל הצוואר. קשה להעלות על הדעת כי תוצאה זו נגרמה בדרך אחרת מאשר חיתוך צווארו באבחה אחת ובאין מפריע. ממצא זה מצטרף ומחזק את שתי העדויות של האחיינית ושל הנפגע.

           לצד אלה, באסטי ואללו לא דבקו בגרסתם לאורך ההליך. הם הודו, במסגרת הסדר הטיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן בו מתואר האירוע באופן שונה לחלוטין מהגרסה אותה הם מסרו במשטרה. בל נשכח, כי לגרסה המוקדמת שמסרו במשטרה, לפיה המערער והנפגע התעמתו זה עם זה, יש המשך שאיננו מתיישב עם ראיות נוספות. לדבריהם במשטרה, לאחר שהמערער והנפגע התגוששו האחד עם השני, הם – באסטי ואללו – ניסו להפריד ביניהם. בכך הם ביקשו להרחיק עצמם מהאירוע ומהאחריות לתוצאותיו הקשות. בא כוח המערער מבקש מבית המשפט לתת אמון בגרסתם המוקדמת של באסטי ואללו, וזאת על אף שהם עצמם חזרו בהם מגרסה זו המזכה אותם, והודו, במסגרת הסדר הטיעון, במסכת עובדתית אחרת אשר קושרת אותם לאירוע ומטילה עליהם אחריות כבדה לתוצאותיו. כל זאת לצד שתי עדויות שנמצאו אמינות ומשכנעות ונתמכו בממצא העובדתי של צורת החתך בצווארו של הנפגע. אין צורך להכביר בהסברים ובנימוקים מדוע דרישה זו של הסניגור – להעדיף את הגרסה שנמסרה במשטרה – אינה סבירה, וודאי אינה מחייבת את בית המשפט המברר אשר היה רשאי להעדיף את גרסתם של האחיינית והנפגע. ושוב נדגיש, כי דווקא העדויות המוקדמות שמסרו באסטי ואללו בחקירה המשטרתית אינן משכנעות, על פניהן, והן סותרות ראיות אחרות שהתקבלו בבית המשפט.

3. בא כוח המערער העלה בטיעוניו את הגנת השכרות. לפי עדותם של המערער, באסטי ואללו, האירוע התרחש לאחר ששלושתם שתו משקאות משכרים. אין זו המסגרת להרחיב במהותה ואופייה של הגנת השכרות. אולם כפי שפסק בית משפט זה, לא אחת, כדי לחסות תחת הגנת השכרות, אין להסתפק בהימצאות אלכוהול בדמו של הנאשם. המבחן להגנת השכרות מחייב להוכיח מעל לספק סביר, כי "עקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה" (סעיף 34ט(ד) לחוק העונשין). עמדתי על הדברים בתמצות בעניין פלוני:

"המשותף לסייג השכרות ולסייג השכרות החלקית הוא כי מדובר במבחן משולש: (א) בזמן העבירה היה הנאשם תחת השפעת חומר משכר; (ב) חסר ביסוד הנפשי; (ג) קשר בין החומר המשכר לבין החסר ביסוד הנפשי. ההבדל ביניהם הוא ששכרות חלקית מתמקדת בשכרות בדרגה פחותה, שמתבטאת בחוסר מודעות הנוגע ולו לפרט מפרטי העבירה. זאת, בעוד הסייג של שכרות מתייחס לקשר סיבתי בין מצב השכרות לבין חוסר יכולת של ממש בשעת המעשה של מבצע מעשה העבירה להבין את מעשיו, הפסול בהם, או להימנע מעשייתם" (ע"פ 900/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 6 לחוות דעתי (05.08.2010))