ע"פ 24529-10-14 עותמאן נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז ירושלים ע"פ 24561-10-14 עותמאן נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז ירושלים

1.לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד"ר אוהד גורדון) שניתן בת"פ 58472-11-10 ות"פ 58459-11-10 (הכרעת דין מיום 17.6.14 וגזר דין מיום 7.9.14).

כתבי האישום

2.בכתבי האישום שהוגשו נגד המערערים יוחסה להם עבירה של ביצוע שימוש במקרקעין הטעון היתר ללא היתר, לפי ס' 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. האישומים התייחסו למבנים שונים המצויים במקרקעין הידועים כ"גבעה 405" מדרום לכביש מספר 1 ובסמוך לכפר אבו-גוש. נטען כי המבנים נבנו ללא היתר, וכי המערערים עושים בהם שימוש חורג למגורים מיום 7.7.03 ללא היתר. לפי הנטען בכתבי האישום, על השטח חלה תוכנית המייעדת אותו לשימוש חקלאי (להלן – התכנית), והשימוש שעושים המערערים הוא שימוש חורג במקרקעין ובמבנים שנבנו ללא היתר ובניגוד לתכנית. יצוין כי למערער יוחסה העבירה הנ"ל בנוגע למבנה למגורים בשטח כ-120 מ"ר; שתי אורוות בשטח כ-192 מ"ר ו-80 מ"ר; ושתי מכולות בשטח כ-14.4 מ"ר כל אחת. למערערת יוחסה העבירה הנ"ל בנוגע למבנה למגורים בשטח של כ-188 מ"ר.

3.יצוין כי נגד כל אחד מהמערערים הוגש כתב אישום נפרד, ואולם בשים לב לכך שהמבנים השונים מושא שני כתבי האישום מצויים באותו מתחם; שהמערערים הם קרובי משפחה; ושהסוגיות העולות בשתי ההתדיינויות הן זהות, בחר בית משפט קמא לנהל את שני ההליכים במאוחד. בסופו של יום ניתנו על ידי בית משפט קמא הכרעת דין אחת וגזר דין אחד בעניינם של שני המערערים. לפיכך, גם הדיון בערעורים התקיים במאוחד.

פסק דינו של בית משפט קמא

4.המערערים כפרו במיוחס להם בכתבי האישום ובית משפט קמא קיים הליך הוכחות. בהכרעת דין מיום 17.6.14 הרשיע בית משפט קמא את המערערים בביצוע העבירות שיוחסו להם בכתבי האישום. במסגרת הכרעת הדין ועל יסוד הראיות שהובאו לפניו, קבע בית משפט קמא, עובדתית, כי שני מבני המגורים מושא כתבי האישום נבנו לאחר שנת 1966 ולפני שנת 1981 (מועד בו נקבע, כי התוכנית קיבלה תוקף); כי המבנה הנוגע למערערת הורחב באמצעות תוספת בנייה לאחר שנת 1981 ולפני שנת 2011; כי שתי האורוות (מושא כתב האישום בעניינו של המערער) נבנו לאחר שנת 1981 ולפני שנת 2011; וכי שתי המכולות הונחו על ידי המערער, אשר עשה בהן שימוש, מבלי שנטען כי היה לכך היתר. עוד נאמר בהכרעת הדין, כי אין חולק על כך שנכון למועד הרלבנטי עשה כל אחד מהמערערים שימוש במבנים השונים הנוגעים לו, וכך גם היום.

5.בית משפט קמא דחה את הטענה לפיה ניתנו היתרים לחלק מן המבנים קודם כניסתה של התוכנית לתוקף, וקבע כי לא ניתן היתר בנייה לאף אחד מן המבנים הנדונים.

6.בית משפט קמא הוסיף ודחה גם את טענת המערערים ולפיה בתקנון התוכנית נקבעה הוראת מעבר שיש בה כדי "להכשיר" את המשך השימוש שעושים המערערים במבנים שנבנו לפני כניסתה של התוכנית לתוקף. בהוראת המעבר נקבע, שמקום בו במועד כניסת התוכנית לתוקף נעשה שימוש בקרקע לתכלית שונה מזו המותרת על פי התוכנית החדשה, כי אז ניתן להמשיך באותו השימוש עד שיחול שינוי בהחזקה או בבעלות על הקרקע או הבנין. בית משפט קמא קבע, כי הפרשנות הראויה שיש ליתן להוראת המעבר היא, שהיא חלה רק במצב שבו ערב אישור התכנית נעשה שימוש כדין במבנים על פי היתר שהתקבל, והתכנית שינתה את ייעוד השטח באופן שהמשך השימוש במבנה חורג מדרישותיה. במצב דברים זה, כך קבע, החליטו מתקיני התכנית לאפשר את המשך השימוש עד להחלפת הבעלות או החזקה במבנה, "קביעה, שיש בה רציונל ברור של הוגנות כלפי מי שערב כניסת התכנית לתוקף פעל בצורה חוקית". לפי קביעתו של בית משפט קמא, תנאי זה לא התקיים בענייננו. בית משפט קמא הוסיף וציין בהקשר זה, כי הפרשנות שביקשו המערערים ליתן להוראת המעבר היא פרשנות בלתי סבירה "החותרת תחת הרציונלים של משטר ההיתרים אותו קבע חוק התכנון והבניה", וכי "אין זה סביר שמתקין התכנית ביקש לדלג על כל אלה, ולאשר באופן גורף וללא הליך מסודר של בדיקה ובחינה את כל המבנים הבלתי חוקיים שבתחום התכנית".

7.בית משפט קמא הוסיף ודחה גם את הטענה ולפיה יש לפסול את הודעות המערערים מהטעם שהם לא יוּדעו על זכותם להיוועץ עם עורך דין; כן דחה טענת התיישנות שהעלו המערערים; וכן את טענתם כי יש בשיהוי שבהגשת כתבי האישום נגד המערערים כדי להביא לביטול כתבי האישום.