ע"פ 24089-08-14 אבו סלעום נ' מדינת ישראל

1. הערעור דנא הוא על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט אוהד גורדון) מיום 20.5.14 בת"פ 3030/98 בה נדחתה בקשת המערער לעכב את צו ההריסה/ צו ההתאמה למשך 12 חודשים נוספים.

2. ביום 18.6.99 הרשיע בית המשפט קמא את המערער על פי הודאתו, בביצוע עבירה לפי סעיפים 145 (א) ו-204 (א) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965, בכך שבנה מעל מבנה קיים תוספת בשטח של כ-100 מ"ר; בית המשפט גזר את דינו של המערער ובין השאר הוטל על המערער להרוס את התוספת שנבנתה ללא היתר או להתאים את העבודות להיתר; בית המשפט הורה לעכב את צו ההריסה ו/או ההתאמה למצב התכנוני עד ליום 1.2.2001.

3.מאז גזר הדין עתר המערער לקבלת ארכות לצורך הכשרת הבנייה הבלתי חוקית, ואולם עד עתה למעלה מ-15 שנה מאז מתן גזר הדין וחרף ארכות חוזרות, טרם נתקבל ההיתר.

מעיון בתיק בית המשפט עולה כי ביום 19.2.13 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את בקשת המערער למתן ארכה נוספת מאחר שלא חלה כל התקדמות בהליכי ההיתר, וגם מאחר ש"בתקופת הארכה האחרונה, וכן מאז הגשת הבקשה לקווי בניין ב-2011 (כך לפי טענת המבקש) לא חלה התקדמות של ממש בהליך ההכשרה. בנוסף, השלב בו מצויים מאמצי ההכשרה- שאף הוא סטטי, כאמור – איננו שלב הקרוב לסיום ההליך ולקבלת ההיתר. במצב דברים זה, לא ניתן לקבוע כי ההיתר בהישג יד של המבקש..." (עמ' 2 להחלטה).

המערער הגיש ערעור על החלטה זו וביום 2.5.13 ובהתאם להמלצת ערכאת הערעור, הוסכם על "ארכה של 6 חודשים לביצוע צו ההריסה" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בע"פ 21068-03-13).

4. גם הארכה המוסכמת (שקבלה תוקף של פסק דין) לביצוע צו ההריסה לא נוצל להתקדמות ההליכים, והגם שהמשיבה בהגינותה 'הוסיפה' 4 חודשים לתקופת הארכה המוסכמת, לא הניבו הארכות את ההתקדמות הנדרשת.

5.משחלפה גם הארכה האחרונה שניתנה ובהעדר היתר למבנה ו/או התאמה אחרת, הגיש המערער בקשה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה.

המשיבה התנגדה לבקשה ונימקה את טעמיה כי אין הליך תכנוני הגם שחלפו כ-16 שנים ממועד הבנייה, כי הארכה האחרונה שניתנה היתה לפנים משורת הדין ורק "ע"מ לאפשר פתיחת תב"ע" ובהעדר כל התקדמות מאז תכנית המדידה ולנוכח היקף הבנייה (100 מ"ר) וחלוף הזמן- התנגדה כאמור.

לאחר שבית משפט קמא איפשר למערער להגיב לעמדת המשיבה – דחה את הבקשה.

6.ביום 20.5.14 דחה בית המשפט קמא את הבקשה; בהחלטת הדחייה ציין בית משפט קמא כי כבר ביום 19.2.13 דחה בקשה קודמת של המערער, מאחר ש"הליך ההכשרה רחוק מלהסתיים ותכנית לשינוי ייעוד מקרקעין אושרה כבר בשנת 2007 אך הדבר לא הניב עד כה היתר" (עמ' 1 להחלטה). עוד ציין בית המשפט כי בקשה קודמת (לזו שנדונה ב-2013) הציגה מצב דברים זהה, וכי אף "בבקשה הנוכחית יש חזרה על אותן טענות", כי לא "מדובר בהתקדמות אלא, אם בכלל, צעד לאחור" (עמ' 1 להחלטה). משכך סבר בית המשפט קמא כי "כאשר זה מצב הדברים בנוגע לבנייה בלתי חוקית בהקף משמעותי, שבוצעה לפני למעלה משש עשרה שנים וטרם הוכשרה, לא ניתן לקבוע שקיים צפי קרוב להכשרה" ומשכך דחה בית המשפט את הבקשה.

7.על החלטת בית המשפט קמא הוגש הערעור שלפני.

בדיון שלפני שב המערער וטען טענות לגוף הבקשה ולא הצביע על כל טעות שנפלה לדעתו בהחלטת בית משפט קמא והמחייבת התערבות בית משפט של ערעור, והמשיבה טענה כי "לא נפל פגם בהחלטת כבק השופט גורדון בבית משפט קמא" (עמ' 2 לפרוטוקול) ובנוסף ציינה כי לא חלה כל התקדמות ממשית, כי המכתב שהציג המערער מעיד כי מדובר בשלב מקדמי ביותר "שאינו מותיר כל ספק באשר להתקדמות האיטית של המערער בהכשרת העבירה" (עמ' 2, שם) וכי מאז נדונה הבקשה הקודמת של המערער ואף ניתנה החלטה והזדמנות נוספת בערכאת הערעור "לא חלה כל התקדמות" ו"בהתאם לפסיקה לא ניתן לדחות את מועד ביצוע הצו עד אין קץ ובוודאי כשהיתר הבנייה אינו בהישג יד" (שם). המשיבה סברה כי הערעור דנא הוא ערעור סרק וכי יש לחייב את המערער בהוצאות.