ע"פ 2165/14 ע"פ 2187/14 מ' ה' נ' מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

המערער בע"פ 2165/14 (הוא המשיב בע"פ 2187/14) (להלן: המערער) הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא ת' כתילי), לפי הודאתו, בעבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). על המערער נגזרו 5 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין; ופיצוי בסך 30,000 ש"ח למתלונן. ערעור המערער נסוב על חומרת רכיב המאסר בפועל, וערעור המדינה על קולתו.

רקע והליכים

1. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 8.7.2013 נדקר ס' ה' , בן דודו של המערער (להלן: סובחי), על ידי שוהה בלתי חוקי "תושב שטחים" (להלן: הדוקר) על רקע חוב כספי. באותו לילה, לאחר שנודע דבר הדקירה למערער, הוא גמר בליבו לנקום את הפגיעה בסובחי. משכך, סיכם המערער עם אנשים נוספים שינסו לאתר את הדוקר, ושאם הלה לא יימצא, יפגעו בתושב שטחים אחר כנקמה על דקירתו של סובחי. בהמשך מיקם המערער כמה אנשים שזהותם אינה ידועה ביציאות מן העיר במטרה לחסום את יציאת הדוקר ממנה, והחל בעצמו, יחד עם אנשים נוספים שזהותם אינה ידועה (להלן: השותפים או שותפיו), לתור את העיר בשלושה כלי רכב בניסיון לאתר את הדוקר, כל זאת כאשר הם מצוידים באלות, צינורות ושרשראות (להלן: הנשק הקר). בשעה 23:15 לערך נתקלו המערער ושותפיו במחמוד חבאיבה (להלן: המתלונן), תושב שטחים שהתגורר ככל הנראה בקרבת הדוקר, שלא היה מוכר טרם האירוע למערער או לשותפיו. המערער ושותפיו שאלו את המתלונן אם הוא תושב השטחים, ומשהשיב האחרון בחיוב, תקפו והיכו אותו בכל חלקי גופו תוך שימוש בנשק הקר. המתלונן התמוטט על הכביש, והמערער ושותפיו המשיכו להכותו ואף לדרוך על ראשו. לאחר מכן, המערער ושותפיו הותירו את המתלונן כשהוא שוכב על הכביש, מדמם ומחוסר הכרה, ועזבו את מקום האירוע. המתלונן פונה לבית חולים על ידי תושבים מהשכונה. כתוצאה מהאירוע נגרמו למתלונן שבר וחבלות בראשו, הוא נאלץ לעבור ניתוח לניקוז שטף דם מוחי, ואושפז למשך 5 ימים. עובר לאירועים אלה מחק המערער ממכשיר הטלפון הנייד שלו את רישום השיחות שערך באותו יום וכן את רשימת אנשי הקשר שלו.

2. המערער הורשע בהסדר טיעון ביום 21.10.2013 בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא ת' כתילי) לפי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק. ביום 6.2.2014 נגזר עונשו של המערער כמפורט ברישה לפסק דין זה. בקביעת מתחם העונש ההולם שקל בית המשפט את חלקו המרכזי של המערער בתכנון העבירה ובביצועה; את הנזק החמור שנגרם למתלונן (אף שבית המשפט ציין כי לא התרשם שנגרמה לו נכות קבועה עקב האירוע); הנזק החמור שעלול היה להיגרם למתלונן מהאלימות הקשה שהופעלה נגדו; התכנון שקדם לאירוע; והעובדה שבוצע כנקמה נגד אדם זר ולא בתגובה להתגרות או סכסוך קודם. בנוסף ציין בית המשפט שיש לראות בנקיטת אלימות כלפי אדם רק עקב השתייכותו הקבוצתית – היותו תושב שטחים – נסיבה מחמירה. על רקע שיקולים אלה, ובהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה שנעברו בנסיבות דומות, קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם על 4 עד 7 שנות מאסר בפועל.

3. בגזירת עונשו של המערער בתוך מתחם העונש ההולם שקל בית המשפט קמא לחובתו את סירובו לשתף פעולה עם גורמי אכיפת החוק ולמסור את שמות שותפיו לעבירה; את התרשמות שירות המבחן ממנו, שלפיה חרטתו אינה כנה; וכן את הימנעות השירות ממתן המלצה טיפולית בעניינו. לזכות המערער שקל בית המשפט את הודאת המערער בעובדות כתב האישום והיעדר עבר פלילי לחובתו. לבסוף נגזר עונשו ברף הנמוך של מתחם העונש ההולם, והועמד על 5 שנות מאסר בפועל לצד שאר רכיבי העונש שפורטו לעיל. בית המשפט קמא נמנע מלהביא בחשבון את טענות המערער בדבר מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו; היותו המפרנס המרכזי שלה; והפגיעה הקשה שתביא תקופת מאסר ממושכת למשפחתו, בשל כך שלא הובאו מסמכים לתמיכה בטענות אלו.

טענות הצדדים

4. המערער טען בערעורו כי בית המשפט קמא שגה בקביעת מתחם העונש ההולם, שכן למתלונן לא נגרמה נכות קבועה מהאירוע, ויש בכך כדי להפחית מחומרת המעשה. בנוסף טען המערער כי בעת גזירת העונש בתוך מתחם העונש ההולם לא ניתן משקל מספיק להיותו צעיר כבן 19 בעת ביצוע העבירה, ללא עבר פלילי לחובתו; לנסיבות חייו הקשות ולמצבה הכלכלי הרעוע של משפחתו שנסמכת עליו לפרנסתה – עובדה העולה, לטענת המערער, גם מתסקיר שירות המבחן; ולחרטה ולקיחת האחריות מצדו, שבאו גם כן לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן. בטיעוניו על פה לפנינו הוסיף המערער כי יש להתחשב בהתרשמות החיובית של שירות המבחן בתסקיר המשלים ומהשתלבותו בתהליכי שיקום בבית הסוהר.

5. המדינה מצדה טענה בערעורה כי האלימות הקשה שהופעלה כלפי המתלונן; העובדה שהמתלונן היה קורבן אקראי לזעם שהופנה כלפיו עקב השתייכותו לקבוצת אוכלוסייה ספציפית; הנזק שנגרם למתלונן ושצפוי היה להיגרם לו; ניסיונות המערער להעלים ראיות; והיעדר שיתוף הפעולה שלו עם גורמי האכיפה מצדיקים קביעת מתחם עונש הולם גבוה יותר מזה שקבע בית המשפט קמא. לעמדת המדינה, אף שמנעד הענישה בעבירת החבלה בכוונה מחמירה הוא רחב, הנסיבות החמורות הן של המעשה הן של העושה מצדיקות ענישה ברף הגבוה של המתחם, כך שעקרון ההלימה יוגשם הלכה למעשה.