ע"פ 20305-03-16 מדינת ישראל נ' ליאור זיסרמן

השופט מ' בר-עם: 

1.לפנינו ערעור המדינה על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' פולוק), מיום 24.1.2016, אשר ביטל את הרשעת המשיב מיום 15.12.2014 בת"פ 46005-02-12 (להלן – ההליך הראשון), לאחר שהורשע, על-פי הודאתו בעובדות כתב-אישום מתוקן (בשנית), בעבירת החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה – לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק); ובת"פ 26185-06-14 (אשר צורף לבקשת הנאשם להליך בבית משפט קמא; להלן – ההליך הנוסף) בגדרו נקבע, על-פי הודאת המשיב בעובדות כתב-האישום בתיק המצורף, כי המשיב ביצע את העבירה שיוחסה לו שם, החזקת סכין שלא למטרה כשרה – לפי סעיף 186(א) לחוק.

2.עם קבלת תסקיר שירות המבחן גזר בית-משפט קמא על המשיב שירות לתועלת הציבור בהיקף של 160 שעות.

3.ערעור המדינה הוא כנגד אי הרשעה.

4.על-פי עובדות כתב-האישום בהליך הראשון, בתאריך 15.1.2012 בשעה 17:14 או בסמוך, בכניסה לרחבת הכותל המערבי, החזיק המשיב סכין מחוץ לתחום ביתו או חצרו ולא הוכיח כי החזיקה למטרה כשרה. על-פי כתב-האישום בהליך השני, בתאריך 4.2.2012 בשעה 09:30 או בסמוך לכך, בישוב קידר, החזיק הנאשם על גופו סכין קומנדו בתוך נדן שהיה מחובר לחגורת כיס מכנסיו מחוץ לתחום ביתו או חצרו, והכל – כשאין בידו להוכיח כי למטרה כשרה החזיקה. בנסיבות המתוארות, במהלך חקירתו במשטרה אודות נסיבות החזקת הסכין, ציין המשיב בפני חוקר המשטרה כי יעשה שימוש בכל אמצעי להגן על עצמו, לרבות השימוש בסכין.

5.המשיב, רווק כבן 25, גר בישוב סוסיא, ב"חוות הר סיני" ועובד כרועה צאן מזה כשנה וחצי. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי המשיב נולד בחיפה וגדל בישוב עינב בשומרון. בהיותו בן תשע נרצח אביו בפיגוע חבלני ברכב בו נסעו כאשר המשיב היה נוכח באירוע. לאחר סיום לימודיו פנה ללימודים בישיבת הסדר ושירת בשירות פעיל בצה"ל במשך שנה ושלושה חודשים. המשיב שוחרר מהשירות על-רקע סיבות רפואיות. בהמשך למד אילוף כלבים במכללה לחינוך גופני וספורט ב"מכון וינגייט" במשך שנה, ומזה כשנה וחצי עובד ב"חוות הר סיני" בישוב סוסיא כרועה צאן. לחובתו עבירה קודמת ללא הרשעה בדין, בגין כניסה לשטח סגור משנת 2013. שירות המבחן התרשם כי נוכח האירוע שעבר בשל רצח אביו, סיגל המשיב לעצמו דפוס התנהגות של הגנה עצמית. במצב זה נזקק לכלי שיהיה אתו להגנתו העצמית. להערכת שירות המבחן קיימים גורמי סיכון להישנות מעורבות עבריינית. עם זאת, ישנם גורמי סיכוי לשיקום והימנעות מהתנהגות עבריינית. לאור זאת, והערכתו כי המעשים אינם מאפיינים את אורח חייו של המשיב בדרך כלל וכי המשיב אינו מעורב בחברה שולית ופלילית, במטרה שלא לחסום את המשיב מאפשרויות תעסוקה עתידיות, המליץ שירות המבחן לבטל את הרשעתו של המשיב בדין ולהטיל עליו עונש מוחשי של שירות לתועלת הציבור בהיקף של 160 שעות.

6.בתסקיר משלים ציין שירות המבחן כי המשיב מתקשה לבחון דרכים אחרות להתנהלותו, הגם שחזר וטען כי אינו מסתובב כיום עם סכין, מאחר שנמצא רוב הזמן בחווה ואינו חש צורך להגן על עצמו באופן קבוע. עם זאת, חזר שירות המבחן על התרשמותו כי המשיב נעדר דפוסי חשיבה והתנהגות עבריינים, ועל-יסוד האמור חזר על המלצתו לבטל את הרשעתו של המשיב ולהטיל עליו עונש מוחשי וחינוכי של צו שירות לתועלת הציבור.

7.בגזר-דינו סבר בית-משפט קמא כי ככלל - בעבירה לפי סעיף 186 לחוק יש להחמיר בעונש ולהרשיע. עם זאת, למרות האמור וחרף העובדה שמדובר בשתי עבירות, קבע: "...החלטתי לפנים משורת הדין ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של הנאשם ומבלי שהדבר יראה כתקדים, שלא להרשיע את הנאשם והנני מבטל את ההרשעה מיום 15.12.14". בית-המשפט הוסיף כי המשיב הודה ולקח אחריות ומכאן שוכנע כי קיים סיכוי נמוך ביותר להישנות המקרה. בית המשפט הוסיף כי המשיב אדם נורמטיבי שאין לחובתו הרשעות קודמות, ועל-יסוד הנסיבות המיוחדות כפי שהובאו בתסקיר שירות המבחן, שוכנע כי הרשעתו עלולה לפגוע פגיעה ממשית בתעסוקתו בעתיד. בנסיבות אלה, החליט שלא להרשיע את המשיב והטיל עליו, לאחר שזה הביע את הסכמתו לפניו, לבצע 160 שעות שירות לתועלת הציבור.

8.בהודעת הערעור מלינה המערערת נגד גזר דינו של בית-משפט קמא ואי-הרשעתו של המשיב בדין. המערערת סבורה כי בית-משפט קמא לא העניק משקל ראוי לחומרת העבירות בהן הורשע המשיב, במיוחד נוכח העובדה כי המשיב ביצע שתי עבירות נפרדות של החזקת סכין, בחלוף פחות מחודש האחת מהשנייה. המערערת הטעימה כי על בית-המשפט להחמיר בענישה, זאת כדי להילחם בתופעה הנרחבת של עבירת החזקת סכין ולמגרה. המערערת הוסיפה כי לא נעלמו מעיניה נסיבותיו האישיות של המשיב, ובכלל זה רצח אביו לנגד עיניו לפני כעשור במהלך ירי חבלני לעבר רכבם, ולפיכך, הסתפקה בעתירה למאסר על תנאי ולא עתרה למאסר בפועל. לאחר שהביאה המערערת את הפסיקה בדבר מדיניות הענישה הנוהגת, טענה כי בשל טיב העבירות אותן ביצע המשיב, לא ניתן היה להסתפק בקביעה כי המשיב ביצע את העבירות אלא היה על בית-משפט קמא להרשיעו. בהקשר זה הדגישה, כי המשיב לא הוכיח פגיעה חמורה ויוצאת דופן בו ואין מדובר בנסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהכלל בדבר הרשעה. על-יסוד כל האמור, טענה כי יש לקבל את הערעור, להרשיע את המשיב בשתי העבירות ולהחמיר בעונשו.