ע"פ 1933/14 פלוני נ' מ"י

השופט ע' פוגלמן:

           לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים ר' לורך, צ' דותן וע' וינברג-נוטוביץ). בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ואינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק. בגין הרשעתו גזר בית המשפט על המערער 3 שנות מאסר בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור במשך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו עבירת מין שהיא פשע; 6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור בתקופה זו עבירת מין שהיא עוון; וכן פיצוי כספי למתלוננת בסך 35,000 ש"ח. הערעור מכוון להכרעת הדין ולגזר הדין כאחד.

פרטי כתב האישום

1. המערער, יליד 1975, עלה לארץ בגפו בשנת 2010. על פי עובדות כתב האישום, קודם להתרחשות נושא ערעור זה ומשך 8 חודשים התקיימו בין המערער לבין המתלוננת, ילידת 1977 ועולה חדשה גם היא, קשרי חברות. במהלך תקופה זו התגוררו השניים בכפיפה אחת בדירה שכורה בת שתי קומות. ביום 12.4.2011 (כך לפי כתב האישום; אף שלפי עדות המתלוננת בבית המשפט המחוזי מדובר למעשה ביום 11.4.2011; ראו עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.2011) ביקשה המתלוננת מהמערער לסיים את הקשר ביניהם, בין היתר בשל העובדה כי לבה נתון לאחר; והשניים עברו ללון בחדרים נפרדים – המערער בקומה התחתונה והמתלוננת בקומה העליונה. בליל יום 12.4.2011 פנתה המתלוננת לישון וסביב השעה 02:30 לפנות בוקר (דהיינו ביום 13.4.2011), נכנס המערער לחדרה ופנה אליה באומרו כי ניצבות לפניה שתי ברירות: או שתקיים עמו יחסי מין, או שיפגע בבחור שעמו היא מצויה בקשר ובבני משפחתה. המערער דרש מהמתלוננת להסיר את בגדיה תוך שהזכיר את איומיו עד שזו החלה בוכה ושאלה אותו "מה תרוויח מזה? למה? למה?". המערער נשכב על מיטתה של המתלוננת ופשט את בגדיו. משהמתלוננת קמה ונעמדה פנה אליה המערער ואמר כי הדבר לא נתון להחלטתה וכי עליה לעשות את כל אשר יבקש. בשל חששה מהמערער פשטה המתלוננת את בגדיה כאשר המערער שכוב עירום על מיטתה; והאחרון הורה לה להחזיק באיבר מינו ולאחר מכן הורה לה להכניסו לפיה ולבצע בו מין אוראלי. עוד דרש המערער כי תוך כדי מעשה תאמר המתלוננת "yes sir" וכן "I’m a good girl". המתלוננת עשתה כן והמערער בא על סיפוקו בתוך פיה. בהמשך, שכב המערער על צדו והשעין את המתלוננת על חזהו. המתלוננת שאלה את המערער מדוע הוא עושה זאת ואמרה כי אילו אמו המנוחה הייתה רואה את מעשיו כלל לא הייתה גאה בו. המערער השיב כי הוא מפלצת וכי אין לו רגשות. לאחר מכן גלגל המערער את המתלוננת על צדה כך שגבה מופנה לבטנו והורה לה להכניס את איבר מינו לאיבר מינה מאחור. המערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת תוך שהוא מורה לה לפתוח את רגליה. תוך כדי מעשה אמרה המתלוננת כי היא כבר "לא בנאדם" וכי המערער "עשה אותה קטנה". המערער, מצדו, השיב כי המתלוננת "צריכה ללמוד". לבסוף הוציא המערער את איבר מינו מאיבר מינה של המתלוננת מבלי שבא על סיפוקו. בתשובתו לכתב האישום טען המערער כי המעשים המתוארים בכתב האישום נעשו בהסכמת המתלוננת.

עיקרי הכרעת הדין

2. בהכרעת דין מיום 25.2.2013 הרשיע בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ר' לורך, צ' דותן וע' וינברג-נוטוביץ) את המערער בעבירות של מעשה סדום ואינוס כאמור ברישה של פסק דין זה. בית המשפט מיקד את המחלוקת שעמדה להכרעתו בשתי שאלות: האחת, אם שני המעשים המיניים המתוארים בכתב האישום נעשו בהסכמת המתלוננת אם לאו; והשנייה, אם יימצא שהתשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה, האם התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש להרשעה, דהיינו אם היה מודע לכך שהמתלוננת לא נתנה את הסכמתה החופשית לנעשה. קודם שנדרש לשאלות אלו, דן בית המשפט במהימנותה של המתלוננת מזה ובמהימנותו של המערער מזה. נעמוד להלן בקצרה על עיקרי הכרעת הדין.

3. המתלוננת שטחה לפני בית המשפט את גרסתה לאירועים, וציינה כי כל המגע המיני המתואר בכתב האישום נעשה בניגוד לרצונה ואך מתוך חששותיה מאיומי המערער. איומים אלה נלקחו על ידה ברצינות הואיל ולאורך הקשר ביניהם מסר לה המערער מידע – שבדיעבד התברר כשקרי – שלפיו עבד במוסד סודי; כי הוא בעל עבר צבאי עשיר; כי ביכולתו לענות בני אדם; וכי אף הרג אדם תוך כדי "מבצע". עוד בדה המערער כי בניין "אמפייר סטייט" שבעיר ניו יורק נמצא בבעלות משפחתו; וכי יש לו קשרים רבים בעולם. המתלוננת האמינה לשקרים אלה וחיזוק לכך נמצא אף בעובדה שלאחר ביצוע המעשים טרח המערער להתקשר למתלוננת ולהתוודות על שקריו, מה שמצביע על כך שסבר כי היא אכן האמינה להם. הרושם כי למערער ניסיון צבאי רב וכי הוא בעל השפעה וכוח נתן את אותותיו במתלוננת שעה שהלה אמר לה כי בידיה שתי אפשרויות – לעשות כרצונו או שמשפחתה והאדם שעמו היא מצויה בקשר ייפגעו. המתלוננת העידה כי בכתה לאורך ביצוע המעשים וביקשה מהמערער לחדול מביצועם. בית המשפט מצא כי גרסה זו, שעליה חזרה המתלוננת הן בעדותה, הן בחקירתה הנגדית היא מהימנה ומוצקה ומשכך אף שהמערער לא הפעיל נגדה כוח פיזי הייתה המתלוננת נתונה בשליטתו המוחלטת. עוד עלה מגרסת המתלוננת כי בבוקר שלאחר ביצוע המעשים הסיע אותה המערער על אופנוע למקום עבודתה. זמן קצר לאחר שהוריד את המתלוננת ונסע לדרכו התקשר המערער למתלוננת, התנצל על מעשיו וציין שהוא זקוק לטיפול פסיכיאטרי. המתלוננת ניאותה להיפגש עם המערער בבית קפה – תוך שעמיתהּ לעבודה צופה בשניים מרחוק – שם הביע המערער חרטה על מעשיו. בהמשך נסעה המתלוננת עם המערער במונית לבית חולים פסיכיאטרי שם נשאר לבדיקה, בעוד המתלוננת המשיכה לתחנת המשטרה להגשת תלונה. חוקרת משטרה קראה מסרונים (SMS) ששיגר המערער למתלוננת בשלב זה שבהם נאמר כי הוא מצטער ומתחרט על שעשה. תוכנם של מסרונים אלו הוכנס למסמך הודעת המתלוננת במשטרה.

4. חיזוקים לגרסתה של המתלוננת נמצאו בעדות עמיתיה לעבודה, שהעידו על מצבה הקשה והלא שגרתי בבוקר שלאחר ביצוע המעשים; בדברי המערער עצמו במשטרה; בסערת הרגשות שבה הייתה שרויה המתלוננת, שעליה העיד חוקר המשטרה הראשון שחקר אותה; וכן בעדותה של רופאה פסיכיאטרית שטיפלה במערער בבית החולים שאליו הובא כאמור על ידי המתלוננת, שלפיה המערער סיפר כי אכן איים על המתלוננת כדי שתקיים עמו יחסי מין. עוד מסרה המתלוננת כי באותו ערב שבו גילתה דעתה כי ברצונה לסיים את הקשר עם המערער, ביקש האחרון – והמתלוננת הסכימה – לקיים עמה מין אוראלי ולהסריט זאת בווידאו כדי שתהיה לו "מזכרת" ממנה, לשון המתלוננת (להלן: הקלטת). בהמשך השליכה המתלוננת את הקלטת לאשפה. בית המשפט לא מצא כי בעובדה שהשניים קיימו יחסי מין בהסכמה במועד אחד יש כדי להעיד על כך שהמעשים בוצעו בהכרח בהסכמה גם במועד המפורט בכתב האישום. עוד נמצא כי אין בהשלכת הקלטת כדי לפגום בגרסת המתלוננת, הואיל והיא כלל אינה חולקת על קיומה ועל תוכנה. סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי גרסתה של המתלוננת מהימנה ועקבית, וזאת חרף אי דיוקים מסוימים שנפלו בה.

5. בניגוד לגרסת המתלוננת שנקבע כי היא מהימנה ומוצקה, ואף נמצאו לה חיזוקים רבים בחומר הראיות, את גרסתו של המערער דחה בית המשפט לאחר שזו נמצאה בלתי אמינה ורצופת סתירות. לטענת המערער, בליל האירועים קיים יחסי מין בהסכמה עם המתלוננת; והפסיק רק כאשר ראה, לאחר זמן, כי היא בוכה. עוד טען המערער כי המתלוננת רקמה נגדו עלילת שווא במטרה להוציאו מן הדירה שבה התגוררו יחד ולאפשר לבן זוגה החדש לעבור אליה במקומו. בית המשפט קבע כי גרסת המערער היא גרסה "מתפתחת": תחילה אישר לפני הרופאה בבית החולים כי איים על המתלוננת במטרה להביאה לקיים עמו מגע מיני; בהמשך טען במשטרה כי בשום שלב לא חשב שהמתלוננת פועלת תחת איום; ולבסוף הסביר שאכן אמר שברצונו לפגוע באנשים, אך לא היה מדובר באיומים כי אם בשיתוף המתלוננת ברגשותיו בלבד, ולא בהקשר מיני. לסתירות אלו הוסיף בית המשפט את השקרים שסיפר המערער למתלוננת לאורך יחסיהם בדבר עברו; ודחה טענה שהשמיע המערער שלפיה עבר תאונת אופנוע ואיבד את זכרונו, טענה שלא גובתה בכל תיעוד רפואי. בית המשפט מצא אפוא כי המערער מנסה לכסות על האמת; כי הוא משתמש במניפולציות; וכי גרסתו איננה מהימנה ואיננה סבירה. בית המשפט דחה את טענת המערער ביחס להתנהלות המתלוננת, שלפיה העובדה שהאחרונה לא צעקה, לא ניסתה להימלט וניאותה להיפגש עמו לאחר המעשים מעידה על הסכמתה. נוכח כל האמור לעיל קבע בית המשפט המחוזי, למעלה מכל ספק סביר, כי המעשים המיניים המיוחסים למערער בוצעו על ידו ללא הסכמתה החופשית של המתלוננת; וכי המערער היה מודע לכך. בתוך כך דחה בית המשפט את טענת המערער לקיומו של סייג טעות במצב דברים (לפי סעיף 34יח לחוק), בין היתר בנתון לקביעה שלפיה היה מודע לכך שהמתלוננת אינה מסכימה למעשיו.