ע"פ 19133-10-17 חאיכ ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון הגליל המזרחי

בפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בימ"ש קמא, עד להכרעה בערעור שהוגש ע"י המבקשים.

אציין כי בימ"ש קמא דחה את בקשת המבקשים לביטול צו הפסקת שימוש ב-3 מבנים של המבקשים, אשר הוצא בגין שימוש חורג מהיתר.

לאחר עיון ושקילה, מצאתי כי אין ממש בבקשה וכי עילותיה הנטענות אינן יכולות לבסס סיכויי הצלחה גבוהים בערעור, כמפורט להלן.

1. לטענת המבקשים אין שימוש במבנים כלל. טענה זו תמוהה? אם אין שימוש, מדוע נחפזים הם להגיש ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע?

2. לטענת המבקשים, לבקשת המשיבה בהליך קמא לא צורף תצהיר. עיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי החלטת בית משפט קמא ניתנה על יסוד ראיות ממשיות, בין היתר על יסוד תמונות של המבנים נשוא השימוש החורג וכן דו"ח מפקח מטעם המשיבה. אלה, בתוספת חזקת התקינות המנהלית די בהם כדי לדחות את הטענה.

3. המבקשים טוענים לשיהוי בהוצאת הצו ע"י המשיבה. ברם, נפסק כבר כי אין בשיהוי מסוג זה כדי למנוע הליכי אכיפה (ראה רע"פ 1520/01 שוויצר נ. יו"ר הוועדה המחוזית לתו"ב- פורסם בנבו).

4. המבקשים טענו כי אין עניין לציבור ועל כן אין לנקוט הליכי אכיפה, זאת בהתבסס על הנחיית היועמ"ש מיום 2.1.11 (מספר ההנחיה והעתקה לא צורפו לבקשה). אלא שאפילו לפי טענתם, מדובר במקרים בם בוצעה עבירה שהתיישנה, אולם השימוש תואם את התכנית החלה, ותנאי אחרון זה לא מתקיים לכאורה במקרה דנן (ראה האמור בעניין זה בסעיף 2 לעיל).

5. המבקשים טענו כי אין מדובר בחריגה, ברם לא צירפו לבקשה מסמכים (היתר בניה, רשיונות וכו') המבססים טענה זו. יתר על כן, מדובר בעניין עובדתי שנקבע ע"י בימ"ש קמא וערכאת הערעור לא תמהר להתערב בו אלא אם מדובר בטעות ברורה וממשית, ולצורך זה ראוי היה לצרף את האסמכתאות המבססות את הטענה כבר לבקשה דנן, דבר שלא נעשה.

מן הנימוקים לעיל, לא מצאתי כי מתקיימים סיכויים של ממש לערעור שהוגש.