ע"פ 1702/16מדינת ישראל נ' אדי שושני

השופט ס' ג'ובראן: 

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' יועד הכהן) בת"פ 22523-12-14 מיום 20.1.2016, במסגרתו הושת על המשיב עונש של 12 חודשי מאסר בפועל וכן הופעל עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים שהוטל על המשיב בתיק אחר באופן מצטבר; ו-6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירת רכוש מסוג פשע.  

כתב האישום והכרעת הדין

2. המשיב הורשע על יסוד הודאתו בעבירה של ניסיון שוד, לפי סעיף 402(א) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי עובדות כתב האישום, ביום 3.12.2014 בשעה 16:30 לערך, המשיב נכנס לסניף הדואר המרכזי בירושלים כשהוא לבוש מעיל, כובע צמר ומשקפי שמש גדולים שכיסו את מרבית פניו. המשיב ניגש לדלפק מאחוריו ישבה פקידה, והעביר לה פתק עליו היה רשום: "לכספרית!!! זה שוד מיד למסור את כול הכסף שבדלפק אני חמוש באקדח ולא יהסס לפרק לך את המוח מול הלקוחות [...]". בתגובה, הפקידה לחצה על לחצן המצוקה וצעקה "זה שוד", ועובדי המקום חשו לכיוונה ועיכבו את המשיב עד להגעת המשטרה לשם.

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

3. ביום 20.1.2016 בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המשיב. בגזר דינו, בית המשפט המחוזי עמד על הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, על הנסיבות הקשורות בביצועה ועל מדיניות הענישה הנהוגה. באשר לערך החברתי שנפגע, בית המשפט המחוזי קבע כי הערכים החברתיים המוגנים בעבירת שוד הם הגנה על חיי אדם, שלומו ובטחונו, והגנה על האינטרס הקנייני-כלכלי של נפגעי העבירה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי במקרה של שוד בסניף דואר, יש להגן גם על הפקידים העושים את מלאכתם ונותנים שירות לקהל הלקוחות; על קניינו של הדואר; ועל הסדר הציבורי התקין, כמו גם על האפשרות לקיים התנהלות עסקית תקינה. באשר לנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, בית המשפט המחוזי התייחס, בין היתר, לתכנון שקדם לביצוע העבירה; לעובדה שהמשיב פעל לבדו; לנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה – אף שבפועל לא נגרם נזק לדואר ולפקידה; לסיבות שהביאו את המשיב לביצוע העבירה; ולעובדה שהעבירה נעשתה ללא שימוש באלימות פיזית וללא שימוש בנשק. באשר למדיניות הענישה הנהוגה, בית המשפט המחוזי בחן את הענישה בעבירות של שוד באמצעות פתק, ומצא כי קיימת מגמה של החמרה בענישה המתבטאת בהטלת עונשי מאסר בפועל. בהתחשב במכלול השיקולים האמורים, בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 10 ל-24 חודשי מאסר בפועל. 

4. על מנת לקבוע את העונש המתאים למשיב, בית המשפט המחוזי לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות של המשיב שאינן קשורות לביצוע העבירה. בית המשפט התחשב במספר נסיבות לקולה, וביניהן: א) הפגיעה של העונש במשיב – אשר מתקרב לגיל 50 וזקוק למסגרת שיקומית שתסייע לו להשתקם; ב) הפגיעה של העונש במשפחתו של המשיב – באשר הוא גרוש ואב לילדים, אף שמשפחתו כבר מורגלת לכך שהוא אינו נמצא בבית ואינו מתפקד כאב; ג) הודאתו של המשיב וקבלתו אחריות על המעשה; ו-ד) נסיבות חייו הקשות. מנגד, בית המשפט המחוזי שקל לחומרה את עברו הפלילי של המשיב. לנוכח כל האמור, בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המשיב כאמור בפסקה 1 לעיל. המערערת אינה משלימה עם העונש שנגזר ומכאן הערעור שלפנינו.

נימוקי הערעור ותשובת המשיב

5. המערערת טוענת בערעורה כי בית המשפט המחוזי שגה בגזירת דינו של המשיב ומבקשת החמרה משמעותית בעונשו. לעמדתה, מתחם העונש שנקבע, כמו גם  העונש שנגזר בתוך המתחם, חורגים לקולה באופן מהותי מהעונש ההולם את חומרת מעשיו של המשיב ואת נסיבות ביצועם. בהמשך לכך, המערערת סבורה כי העונש שהושת על המשיב אינו מבטא את מדיניות הענישה הראויה במקרים כגון אלו; אינו תואם את עברו הפלילי הרלבנטי והמכביד של המשיב, כמו גם את המסוכנות הנשקפת ממנו; ואינו נותן משקל ראוי לתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו. עוד גורסת המשיבה כי בית המשפט המחוזי העניק משקל מופרז לנסיבותיו האישיות של המשיב. על כן, לשיטתה, משיקולי גמול, הלימה והגנה על שלום הציבור, ראוי להשית על המשיב עונש חמור יותר באופן משמעותי.

6. המשיב, מנגד, טוען כי יש לדחות את הערעור. לשיטתו, העונש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי, וכן תואם את הנסיבות המיוחדות לקולה אשר מתקיימות בעניינו. לגישתו, גזר דינו של בית המשפט המחוזי מהווה ניסיון כן להתמודד עם מציאות חייו, ובהיותו מקיף, מפורט ומנומק כדבעי, אין כל מקום להתערב בו.