ע"פ 169/14 אבל קפלן נ' מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

           ערעור על חומרת העונשים שגזר בית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' זלוצ'ובר) על המערער.

רקע עובדתי

1.        המערער הורשע ביום 13.8.2013 בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין). על פי המתואר בהכרעת הדין, המתלונן הגיע לדירתם של המערער, פרננדו - אחיינו של המערער - ואשה נוספת בשם מור נוכח חשדו כי פרננדו עושה שימוש בכרטיס האשראי שלו. לאחר דין ודברים בין המתלונן לפרננדו הוסכם כי המתלונן ישוב במועד אחר לקבל את כספו מפרננדו, אך פרננדו לא הגיע למפגש המתוכנן. המתלונן, שלא רצה לשוב ריקם, דרש את כספו ממור והשניים נסעו לחברותיה שם היא גייסה 500 ש"ח ושבה עם המתלונן לדירה. המערער הגיע אף הוא לדירה והודיע למתלונן כי הוא ניגש לגייס עבורו 500 ש"ח נוספים וביקש ממנו להמתין לו בחניה הסמוכה לבניין והמתלונן עשה כן. לאחר מספר דקות הגיעו המערער ופרננדו לחניה כשהם מצוידים בסכינים והחלו לרדוף אחר המתלונן אשר נמלט לבניין סמוך. השניים השיגו אותו ודקרו אותו בחזה, בבטן ובידיו. למרבה המזל הצליח המתלונן להימלט מתוקפיו ונכנס לרכב מזדמן שעצר, אולם המערער ופרננדו המשיכו לרדוף אחר הרכב כשהם מנופפים לעברו בסכינים, מנסים לפתוח את דלתות הרכב ומכים בו בכוח. בעקבות דקירתו, אושפז המתלונן בבית חולים ואובחן כי הוא סובל מפצע דקירה חודר בצלעותיו, פצע דקירה במותנו ופצעי דקירה בידיו. כן נמצא כי נגרם לו קרע בכבד ונוזל דמי בחלל הפלאורה, הוכנס נקז לחזהו והוא אושפז להשגחה. נוכח פציעות אלו, שוחרר המתלונן משירותו הצבאי.

2.        בפתח גזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירה בה הורשע המערער והוסיף וציין כי הפציעות שגרמו המערער ופרננדו למתלונן הן קשות והוא אף שוחרר משירות צבאי נוכח פציעות אלו. במעשיו, כך קבע בית המשפט, פגע העורר בערך החברתי המוגן של שלמות הגוף ולאחר שסקר את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ואת מדיניות הענישה הנהוגה במקרים כגון דא, קבע בית המשפט קמא כי מתחם העונש ההולם לעבירה בה הורשע המערער נע בין שש שנות מאסר לעשר שנות מאסר. בקביעת עונשו של המערער בתוך מתחם זה, שקל בית המשפט את העובדה כי אין למערער עבר פלילי, כי הוא עלה לבדו מארגנטינה ואינו דובר עברית, כי התנצל בפני המתלונן וכי אמו מגדלת את בתו הקטנה בתמיכתו הכספית, שתיפסק עם כניסתו למאסר. בית המשפט גזר, אפוא, על המערער שש וחצי שנות מאסר בניכוי ימי מעצרו, 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין וכן פיצוי למתלונן בסך 20,000 ש"ח.

3.        פרננדו, שותפו של המערער לביצוע העבירה, נמלט מן הרשויות ולאחר שאותר הוא הועמד לדין בנפרד (ת"פ 42963-01-13) והורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין וכן בעבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק, באיומים לפי סעיף 192 לחוק, בשיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 224 לחוק ובעבירה של הונאה בכרטיסי חיוב, לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986. הסדר הטיעון בעניינו של פרננדו לא כלל הסכמה לעניין העונש, וביום 23.12.2013 גזר עליו בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' ביתן) 6 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע למשך שנתיים מיום שחרורו. כמו כן, חייב אותו בית המשפט בתשלום פיצוי למתלונן בסך 20,000 ש"ח. בית המשפט אף הפעיל עונש מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו, לריצוי במצטבר. ערעור שהגיש פרננדו לבית משפט זה על חומרת עונשו (ע"פ 981/14) צפוי להישמע במהלך חודש אפריל 2015.

טענות הצדדים והתסקיר המשלים

4.        מכאן הערעור שבפנינו בו טוען המערער כי מתחם העונש שנקבע בעניינו על ידי בית המשפט קמא שגוי ואינו תואם את רמת הענישה הנהוגה בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ואף אינו תואם את מתחם העונש שנקבע בעניינו של פרננדו ביחס לאותו אירוע בדיוק. עוד טוען המערער כי בית המשפט קמא לא התחשב במסגרת השיקולים לקולה בעובדה כי פרננדו היה היוזם והמבצע העיקרי ואף נמלט מרשויות החוק במשך חודשים ארוכים בעוד שהמערער הסגיר עצמו למשטרה. המערער מוסיף וטוען כי המתלונן נהג בבריונות מול מור וכתוצאה מהאירוע לא נגרם לו נזק לטווח ארוך או נכות צמיתה. עיקר טרונייתו של המערער מופנית כלפי העובדה כי נגזר עליו עונש כבד יותר מזה שהוטל על פרננדו, למרות שפרננדו, לגישתו, היה היוזם והמבצע העיקרי וכן למרות שפרננדו הורשע בעבירות נוספות ויש לו עבר פלילי. אשר לפיצוי בו חויב טוען המערער כי הוא אינו יכול לעמוד בתשלום הפיצוי למתלונן והוא מבקש כי הפיצוי יבוטל ולמצער כי מועד התשלום יידחה עד לסיום ריצוי עונש המאסר בפועל, על מנת שלא יצבור ריביות וקנסות.

5.        המדינה טוענת מצידה כי יש לדחות את הערעור בציינה כי העבירה שביצע המערער היא חמורה וקשה ובניגוד לטענתו, נגרמו למתלונן בעטיה נזקים פיזיים קשים והוא אף שוחרר משירות צבאי ולדבריו חי בפחד מאז האירוע. המדינה מוסיפה וטוענת כי המערער לא לקח אחריות על מעשיו ואף שבמסגרת הטיעונים לעונש בבית המשפט קמא הביע נכונות לפצות את המתלונן, הוא לא עשה כן עד עתה. אשר לטענתו של המערער כי פרננדו היה הגורם דומיננטי באירוע, טוענת המדינה כי לא כך הדבר והמערער הוא זה שיזם את האירוע כאשר ביקש מהמתלונן להמתין בחניה.