ע"פ 16817-06-14 מאורכר נ' מדינת ישראל

המערערת הורשעה בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש, עבירה על סעיף 380 לחוק העונשין.

המתלונן במקרה זה הוא יליד 1933 וכל חטאו הצטמצם בכך שהוא השכיר דירה למערערת. המערערת הזמינה טכנאי לאותה דירה בשל תקלה שהתגלתה בה, המתלונן אמור היה להחזיר את התשלום עבור התיקון. בעקבות בקשתו של המתלונן כי המערערת תחתום לו על מסמך בענין זה, תקפה אותו המתלוננת. בכתב האישום נאמר, כי המערערת חנקה אותו בעזרת ידה הימנית ובעזרת ידה השמאלית הוציאה את הכסף מכיסו. למתלונן נגרמו בסופו של דבר חבלות מסוימות. למרבית המזל לא חבלות שהצריכו אשפוז, עדיין חבלות שאין להקל בהן ראש. בימ"ש קמא פירט את הדברים בגזר הדין, חבלות בגב וביד, המטומות, המתלונן העיד כי במשך מספר שבועות סבל מכאבים ובעיות ישיבה.

בבימ"ש קמא כפרה המערערת בעובדות ומשכך נוהל הליך הוכחות שבסופו הורשעה המערערת.

ביהמ"ש השלום בת"א (כב' השופטת ל' מרגולין-יחידי) הטיל על המערערת את העונשים הבאים:

4 חודשי מאסר שירוצו במסגרת של עבודות שירות;

פיצוי למתלונן בסך 3,500 ₪;

קנס סמלי בסך 200 ₪;

וכן חויבה המערערת לחתום על התחייבות בסך 5,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה דומה.

עוד הוטל על המערערת מאסר על תנאי למשך 10 חודשים למשך 3 שנים.

על גזר-הדין וליתר דיוק על רכיב המאסר בפועל (בעבודות שירות) הערעור בפנינו.

על אלה שמה הסנגורית את הדגש:

מדובר באירוע רגעי, קצר שבו המערערת לא שלטה בעצמה, כעסה העביר אותה על דעתה וכך נהגה כפי שנהגה. המערערת מצירה ומתחרטת על כך ונתנה לכך ביטוי. המערערת היתה זו שהזעיקה את המשטרה למקום האירוע ובכך נטלה אחריות מיד בזמן מעשה ולא רק בדיעבד. בימ"ש קמא התייחס למעשה כאילו מדובר בתקיפת זקן, אולם המערערת לא תקפה את המתלונן על רקע גילו אלא על רקע יחסי השכירות שביניהם. לרוע המזל המתלונן אכן יליד 1933.

עוד טוענת באת-כוח המערערת, כי למתלונן לא נגרמו נזקים של ממש ובהינתן עובדה זו, גם נורמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה איננה עולה בקנה אחד עם הענישה שהטיל בימ"ש קמא.

טיעון נוסף שהעלתה באת-כוח המערערת עניינו דרישת התביעה בשלב הטיעונים לעונש. התביעה עתרה לשלושה חודשי מאסר ומה לו, לביהמ"ש, שהחמיר מעבר למה שהוא התבקש והטיל על המערערת 4 חודשים ולא 3 חודשים.