ע"פ 1681/14 זוהיר יוסף נ' מדינת ישראל

תאריך הישיבה:                        כ' בחשון התשע"ה (13.11.14)

השופט א' רובינשטיין:

א.        המערער הורשע לפי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירת שוד, וזאת לאחר שפיתה את המתלונן בכזב להתלוות אליו לחוף הכנרת, ושם, תוך איום, שדד אותו באיומים תוך נטילת 1,400 ₪ וכן כסף זר (שלוש מאות לירות מצריות וכן מספר שטרות של מאה דולאר). באישום שני הורשע המערער בהפרעה לשוטרים במילוי תפקידם, על-ידי השתוללות וצעקות במעצרו.

ב.        בית המשפט קמא קבע מתחם עונשי של 6 עד 24 חודשי מאסר בעבירת השוד, וכן מתחם של עונש מותנה עד מאסר קצר (אף בעבודות שירות) לעבירת ההפרעה לשוטרים במילוי תפקידם. בסופו של יום, לאחר שסקר לחומרה את עברו הפלילי הכבד של המערער שבגדרו ריצה שנות מאסר רבות, ולקולה את הודאתו ונסיבות אישיות, גזר בית המשפט 24 חודשי מאסר וכן הפעלת עונש מותנה של 12 חודשים, שמתוכם 9 במצטבר.

ב.        בערעור נטען כי לא היה מקום לאימוץ רף הענישה המירבי במתחם, אלא לעונש שהוא ברף נמוך יותר בתוכו, כגון 12 חודש. נטען עוד, כי בית המשפט קמא נדרש להיותו של המתלונן קרבן העבירה בעל מוגבלות, דבר שלא בא זכרו בכתב האישום. נטען גם כי הוגש תסקיר מתיק אחר בניגוד לדין. עוד נטען, כי הפעלת המאסר המותנה לא היתה במקומה, ומכל מקום לא במצטבר.

ג.        לשיטת המדינה העונש הולם נוכח חומרת העבירה והעבר הפלילי, גם אם לא היה מקום להזכיר את מוגבלות הקרבן. לגבי התסקיר, נאמר כי הוגש במסגרת הוראות הדין בכגון דא.

ד.        איננו רואים להיעתר לערעור בעיקרו; לטעמנו בנסיבות דנא מתחם הענישה היה אמור להיות ברף מירבי גבוה יותר, משעסקינן בשוד מתוכנן ובכזב, לרבות איומים, ועל כן אין דופי בעונש כשלעצמו, לא כל שכן בעבר מכביד כמו זה של המערער. עם זאת ראינו ליתן משקל מסוים לטענה בדבר אזכור מוגבלותו של המתלונן בטיעוני המדינה בבית המשפט קמא, שבית המשפט נדרש אליה בגזר הדין בעקבותיהם חרף אי אזכורה בכתב האישום. אנו נותנים לכך ביטוי בהעמדת צבירתו של המאסר על תנאי על חמישה במקום תשעה חודשים. שאר חלקי גזר הדין בעינם, והערעור מתקבל איפוא אך בנקודה האמורה.

           ניתן היום, ‏כ' בחשון התשע"ה (‏13.11.2014).