ע"פ 1508-14 פלוני נ' מדינת ישראל

השופט א' שהם:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, בתפ"ח 34352-06-10 (כב' השופטים: מ' פינקלשטיין – סג"נ; ל' ברודי; ו-ר' אמיר), מיום 14.1.2014, אשר במסגרתו הורשע המערער, בהתאם להודייתו שבאה לאחר שמיעת כלל הראיות בתיק, בביצוע עבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

2. טרם שניתן גזר הדין, ביקש המערער מבית משפט קמא, באמצעות סנגורו עו"ד ניל סיימון, שקיבל עליו את ייצוגו של המערער בשלב זה, כי תושת עליו ענישה מופחתת בעבירת הרצח, בהתאם לסעיף 300א(א)(2)לחוק העונשין. זאת, מאחר שלשיטתו, הוא לוקה בהפרעה נפשית חמורה אשר הגבילה, באופן ניכר, את יכולתו להימנע מביצוע הרצח.

3. בית משפט קמא דחה את הבקשה לענישה מופחתת, וכמצוות המחוקק בסעיף 300(א) רישא לחוק העונשין, נדון המערער למאסר עולם בגין הרשעתו בעבירת הרצח בכוונה תחילה. כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצויים לנפגעי העבירה, כמפורט להלן: 258,000 ₪, לבנה של המנוחה, הקטין י.ר; 258,000 ₪, לבנה של המנוחה, הקטין א.ר; ו-258,000 ₪, לאמה של המנוחה. עוד נקבע, כי כל חיוביו של המערער בפיצויים, כאמור, יהיו סולידריים ובחופף עם חיובו בפיצויים לפי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, במסגרת תביעה אזרחית שהגישו שני ילדיה הקטינים ואמה של המנוחה (תמ"ש 38814-06-10).

           למרות שציינתי כי מדובר בערעור על פסק הדין, הערעור שלפנינו נסוב, הלכה למעשה, על ההחלטה, מיום 10.9.2013, שבגדרה נדחתה בקשת המערער להחיל בעניינו את חריג הענישה המופחתת לעונש מאסר עולם חובה, לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין (להלן: ההחלטה).

           טרם שאפנה לדון בערעור, אעמוד על עיקרי העובדות, על תמצית ההליכים הקודמים ועל טענות הצדדים בכתב ובדיון שהתקיים בפנינו.

כתב האישום אשר הוגש נגד המערער

4. בכתב האישום שהוגש נגד המערער נטען, כי בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, היה המערער נשוי לפלונית ז"ל (להלן: המנוחה). במהלך חיי הנישואים של השניים, נהג המערער באובססיביות ובאלימות כלפי המנוחה, ובתקופה שקדמה למעשים המתוארים בכתב האישום, היא אף ביקשה להתגרש, אך הלה לא השלים עם רצונה להיפרד ממנו. ביום 20.5.2010, סמוך לשעה 22:00, בחדר המדרגות בבניין בו התגוררה ב*****, איים המערער על המנוחה כי ירצח אותה אם תתלונן נגדו במשטרה. עקב חששה של המנוחה כי המערער ירצח אותה, היא נמנעה מלהגיש נגדו תלונה, וזאת על אף בקשת המשטרה כי תעשה כן. ביום 23.5.2010, נחקר המערער במשטרה בחשד לאירוע מיום 20.5.2010, כמתואר לעיל, ובתום החקירה הוא שוחרר בערובה. בין תנאי שחרורו, התחייב המערער שלא להיכנס לעיר *****, למשך 14 ימים, ושלא ליצור כל קשר, בכל דרך שהיא, עם המנוחה בתקופה זו. המערער לא קיים את תנאי שחרורו, וחרף האמור בהם, הוא המשיך להגיע לביתה של המנוחה; ליצור עמה קשר; לאיים עליה; להטרידה; ולהכותה.

           במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, עובר ליום 31.5.2010, גמלה בליבו של המערער ההחלטה להמית את המנוחה – החלטה עליה חזר בפני בני משפחתו. בהתאם לכך, ביום 31.5.2010, בשעות הצהריים, הצטייד המערער בסכין מטבח רחבה בעלת להב גדול, אותה עטף במגבת, והציגה בפני אימו ואחותו, תוך שהוא חוזר על רצונו להביא למותה של המנוחה.