ע"פ 14691-10-14 מדינת ישראל נ' ש'

1.המשיב בתיק זה עבד בין התאריך 26.4.11 ועד ליום 29.10.12 כמנהל מערכות מידע בקבוצת קידום העוסקת בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה ולבתי ספר ללימוד אנגלית (להלן: "קידום").

בתאריך כלשהו במהלך עבודתו גנב המשיב שיק. השיק היה משוך על חשבון "קידום" בסניף הבנק שבו התנהל חשבון זה. המשיב זייף את השיק בכך שמילא בו סכום של 70,500 ₪. כמו-כן מילא המשיב את התאריך בשיק. את השיק הפקיד המשיב בבנק. לרוע מזלו פקיד הבנק היה ערני וסבר כי יש בעיה עם החתימה שעל כן השיק לא כובד. למשיב יוחסו עבירות של גניבה, זיוף מסמך וכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזויף וניסיון לקבלת דבר במרמה.

2.בבית משפט קמא הודה המשפט והופנה לקבלת תסקיר שירות מבחן. בדיעבד התסקיר שהיה מונח בפני בית משפט קמא מצוי גם בפנינו. התסקיר הוא חיובי באופן כללי. שירות המבחן מציין כי מדובר באדם שזו לו הסתבכותו היחידה עם החוק. המשיב הוא נכה על רקע מחלת אפילפסיה שהתפרצה אצלו בשנת 2008. הנכות היא בשיעור 65%. בשנה זו גם נולדה למשיב בתו. בדיעבד טוען הסנגור כי הולדת בתו ביחד עם התפרצות המחלה יצרו תקופה משברית שכן הבת אושפזה סמוך ללידתה לתקופה של כחודשיים. המשיב לא עבד תקופה ארוכה עד אשר השתלב בעבודה בקידום בתאריכים שפורטו לעיל. בתקופה הרלוונטית לביצוע העבירות היה המשיב ביתרת חובה בסכומים גדולים במיוחד והיה נתון בחרדה קיומית, שעל כן פעל כפי שפעל. עוד טוען הסנגור כי המשיב למעשה לא רצה לגנוב את הכסף ונתן לעצמו שהות בהקשר זה, שעל כן הפקיד את השיק ימים ספורים לפני התאריך הנקוב בו. כל כוונתו של המשיב היתה ליצור לעצמו מסגרת אשראי באמצעות השיק ולא מעבר לכך והוא פעל למטרה זו.

3.בית משפט קמא (כב' השופט ש' בקר) אימץ את עמדת שירות המבחן, שהמליץ על סיום ההליך ללא הרשעה תוך הטלת שירות לתועלת הציבור, ונמנע מהרשעת המשיב. על החלטה זו – מערערת המדינה בפנינו.

4.המדינה טוענת כי אין זה המקרה ואין זה התיק לסיום הליך בלי הרשעה וכי לא נתקיימו הקריטריונים שנקבעו בהלכת "כתב" לצורך סיום ההליך בדרך זו. המדינה מפנה לאופיין של העבירות, לכך שמדובר בביצוע רב שלבי, כפי שפורט לעיל, גניבה, זיוף, הפקדה, כל אחד משלבים אלה מאפשר חזרה והתעשתות אלא שלא כך נהג המשיב. עוד מפנה המדינה לכך שאת השיק גנב המשיב ממעבידו שזו לכשעצמה נסיבה לחומרה. גם באשר להיבט הנוסף של הלכת "כתב" טוענת המדינה כי לא התקיימו התנאים המכשירים סיום הליך ללא הרשעה. לא הוכח כי למשיב ייגרם נזק קונקרטי. המשיב מצא מקום עבודה אחר לאחר שפוטר מ"קידום" בעקבות חשיפת העבירה. המסמך שהציג, מצביע על כך כי מי שמתכוון להתקבל לעבודה (במקום בו עובד המשיב כרגע) צריך להצהיר על היעדר הרשעות קודמות. אין בכך כדי לומר שמי שכבר נקלט בעבודה יפוטר מיידית אם אכן יוכח שרשומה לחובתו הרשעה. עוד מלינה המדינה על כך שבית משפט קמא, כאשר החליט לסיים את ההליך בדרך זו, פעל על סמך השערות בהבדל מעובדות וממצאים של ממש. בית המשפט ציין בגזר הדין כי: "אני כמעט בטוח שפליטת הנאשם למעגל העבודה היום תביא לכך שעד סוף ימי חייו לא יוכל עוד לעבוד בעבודה מסודרת, על כל המשתמע מכך מבחינה נפשית, זוגית, משפחתית ובכלל".

ובהמשך בהתייחס לילדיו של המשיב: "אביהם לא יהא אדם גאה המועסק בעבודה המכבדת את בעליה, אלא מובטל מתוסכל, יושב ספה על כל המשתמע מכך על היכולות האנושיות וההוריות". גם במסקנה הסופית חזר בית משפט קמא על דברים ברוח דומה: "... יחד עם זאת, העובדה שלפיה הרשעתו תהפוך אותו למובטל יושב קרנות עד תום שנות עבודתו... כל אלה מביאים אותי לבטל את הרשעת הנאשם...".

לטענת המדינה – אלו השערות בלבד ולא היה מקום להישען עליהן.

5.הסנגור טוען כי גם אם אין מדובר בקריטריונים קלאסיים של הלכת "כתב", צדק בית משפט קמא כאשר ראה במקרה זה לסיים את ההליך ללא הרשעה. הסנגור מפנה לנסיבותיו הייחודיות של המשיב. כאמור בשנת 2008 התפרצה אצל המשיב מחלה שהפכה אותו לנכה בשיעור של 65%. לכך הצטרפה גם לידת הבת והאשפוז שבעקבותיה. המשיב היה ביתרת חובה גדולה ורצה כאמור רק ליצור לעצמו מסגרת של אשראי בבנק. לבית משפט קמא, כך לטענת הסנגור, מותר גם להניח הנחות על סמך הנתונים שהוצגו בפניו, כך נהג בית משפט קמא במקרה הנוכחי ואין בכך כל פסול. משראה בית משפט קמא לבוא לקראת המשיב ולהורות על סיום ההליך ללא הרשעה, יש לכבד את החלטתו ולהותיר אותה בעינה.

6.שקלנו את נימוקי הצדדים ודעתנו היא כי יש ממש בערעור המדינה ולא היה מקום לסיים את ההליך ללא הרשעה. איננו רואים לחזור על מושכלות היסוד, די לנו באמירה הבסיסית הנורמטיבית ולפיה, עבירה שבוצעה – הרשעה בצידה. רק במקרים חריגים נפתח המסלול העוקף של סיום ההליך ללא הרשעה. לענייננו לא העבירה, לא נסיבותיה, לא אופן ביצועה ואף לא הנסיבות הנוספות של המשיב שבפנינו, לא הצדיקו את סיום ההליך בדרך החריגה.

באשר לעבירה – פירטנו לעיל את כל ההיבטים הרלוונטיים שעל כן לא נחזור על הדברים. אנו שמים דגש מיוחד על ההיבט של מעילה באמון הגלום בעובדה שהמשיב גנב את השיק ממעבידו. המשיב נקלט בעבודה אחרי תקופה ארוכה שבה, לדבריו, לא עבד והדעת נותנת כי יעריך את המעביד שקלט אותו לעבודה. למרבית הצער, המשיב נהג בדרך הפוכה מזו שניתן היה לצפות לה. במקום הכרת תודה באה גניבת השיק. כיוון שהסנגור טען כי גניבת השיק נועד רק לשמש ליצירת מסגרת אשראי אנו רואים להעיר את הערה הבאה, מבחינה עובדתית העובדות המונחות בפנינו הן אלה המצויות בכתב האישום ועל-פי עובדות אלה הכוונה היתה לגנוב את הכסף. אולם, גם אם אנו מתייחסים לאמור בתסקיר שירות המבחן שממנו נבנה הסנגור כמו גם בית המשפט, עולה כי המשיב פנה למעבידו וביקש ככל הנראה כסף. אנו מפנים לאמור בתסקיר שירות המבחן: "לדבריו, ביצע את העבירות לאחר שניסה לפנות בבקשות עזרה לבני משפחתו, לבנק ולממוניו בקידום אשר לא נענו כפי שציפה". בעקבות העובדה שמעבידיו לא נענו בוצעו העבירות. ספק בעיננו אם ניתן לראות בהשתלשלות דברים זו נסיבה לקולא. לרכיב של מעילה באמון מצטרפת כאמור "הרב שלביות" של ביצוע העבירות. הדברים פורטו, שעל כן לא נחזור עליהם.

סוף דבר בהיבט של נסיבות ביצוע העבירה, קשה למצוא נסיבות לקולא. המשיב כמו רבים מאזרחי ישראל היה ביתרת חובה ורצה לפתור את בעיותיו בדרך של ביצוע העבירות המפורטות בכתב האישום.