ע"פ 1414/15 מדינת ישראל נ' א.א.פ.

השופט י' דנציגר:

            לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ( השופט י' עדן) בת"פ 2466-09-14 מיום 12.1.2015, במסגרתו הושתו על המשיב – לאחר שהורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של הצתה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). – 12 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת המעצר; שישה חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה נוספת לפיה הורשע; ופיצוי בסך 20,000 ש"ח למתלונן.

            יצוין כי במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המערערת תעתור לעונש של 40 חודשי מאסר בפועל, למאסר על תנאי ולפיצוי כספי, והמשיב יטען טיעון חופשי.

העובדות לפי כתב האישום המתוקן

1. על פי כתב האישום המתוקן, בתאריך 23.8.2014 בשעה 17:00 לערך, הגיע המשיב לחנותו של המתלונן ברחוב*** באשקלון, ששימשה לאחסון מוצגים של חברות ביטוח (להלן: החנות), אשר הייתה נעולה וריקה מאדם באותה העת. משהגיע לחנות, התכופף המשיב אל עבר קידמת החנות ומסיבה שאינה ברורה למערערת הוא הצית את החנות בדרך שאינה ידועה למערערת. כתוצאה ממעשיו של המשיב נשרפה כליל החנות ונגרם נזק המוערך בכ-100,000 ש"ח. במעשהו זה שילח המשיב אש במזיד בדבר לא לו והואשם בביצוע עבירת ההצתה.

גזר הדין

2. בדיון מיום 12.1.2015 הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר בעניינו של המשיב וממנו עולה כי המשיב הוא אדם בן 45, גרוש, אב לשני ילדים ולחובתו עבר פלילי הכולל שש הרשעות בעבירות הבאות: כתיבה והשחתת פני מקרקעין לפי סעיף 196 לחוק משנת 2012, החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית משנת 2011, איומים, תקיפה סתם של בת זוג והפרת צו בית המשפט שנועד להגן על אדם משנת 2010, החזקת סמים מסוכנים וכלים להכנת סם מסוכן לצריכה עצמית משנת 2008, גניבה, איומים ותקיפה סתם משנת 2000 ועבירת העדר מהשירות שלא ברשות של בית הדין הצבאי משנת 1998. שירות המבחן מציין כי הנאשם מודה בביצוע העבירה ומבטא חרטה על מעשיו, לדבריו פעל מתוך פזיזות וללא תכנון מוקדם. כמו כן, מבירור שערך השירות עם המתלונן עולה כי בינו לבין המשיב יש היכרות שטחית מוקדמת ולא קיים כל סכסוך ביניהם. השירות התרשם כי המשיב מתקשה להסתגל למסגרות ולקבל על עצמו סמכות חיצונית. עוד צוין, כי המשיב מתקשה לפרט את המניעים שהובילו אותו לביצוע העבירה ומשכך לא מתאפשרת בניית תשתית להתערבות טיפולית לשם צמצום הסיכון העתידי מהמשיב. לאור כל האמור, הערכת השירות היא כי קיים סיכון גבוה ביותר להישנות התנהגות פורצת חוק מצד המשיב ולפיכך המליץ על הטלת מאסר בפועל, מאסר מותנה ופיצוי למתלונן.
3. במהלך הדיון טענה המערערת כי לאור חומרת העבירה והערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממנה צריך שהעונש ישקף את מידת הסיכון בו העמיד המשיב את זולתו במעשיו. נטען כי אף כוונת המחוקק להטלת ענישה מחמירה בעבירות ההצתה באה לידי ביטוי בענישה שנקבעה לצד העבירה בחוק, שהינה 20 שנות מאסר. נטען, כי יש צורך לצאת במסר ברור למשיב ולאחרים, שבגין עבירות מעין זו ימצה בית המשפט את הדין עם הנאשמים, תוך הפניה לפסקי דין בעניין. לסיכום, טענה המערערת, כי לאור האמור בתסקיר שירות המבחן והמלצת השירות בעניינו של המשיב, וכן לאור עברו הפלילי וחומרת העבירה, יש להטיל על המשיב את העונש לו עתרה. מנגד, טען המשיב כי יש לאבחן את המקרים אליהם הפנתה המערערת מהמקרה הפרטי שלו משום שונות נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות של המבצע. ביחס לתסקיר שירות המבחן, נטען כי מעבר להמלצה השלילית לתוכנית שיקום, יש להתייחס גם לשאר הדברים העולים ממנו. בתסקיר צוין כי פרט לאחיו התאום של המשיב הקשר של המשיב עם משפחתו אינו הדוק. צוין כי המשיב חזר וביטא חרטה על מעשיו וכן צוין כי המשיב הוא אדם אחראי, אשר מפרנס את משפחתו ומצוי תמיד במסגרת עבודה. עוד נטען, כי שגה השירות במסקנתו לעניין הערכת הסיכון לעבריינות חוזרת ולשיקום מצד המשיב, מאחר וזו התבססה על העובדה שהמשיב מחליף מקומות עבודה מעת לעת, ומשכך הסיק השירות כי המשיב הוא אדם לא יציב. בהקשר זה נטען, כי אין בעובדה זו כדי להעיד על אי יציבותו. זאת ועוד, נטען כי אמנם השירות המליץ על הטלת מאסר בפועל, אך לא דובר במאסר ממושך. יתר על כן, המשיב טען כי על בית המשפט להתחשב בכך שעברו הפלילי אינו מכביד, תוך שהוא מסביר את נסיבות ביצוע העבירות מעברו, וכן בהודאתו החופשית ולקיחת האחריות מצדו, והוא עתר למקם את עונשו ברף התחתון של מתחם הענישה.
4. בית המשפט המחוזי עמד על חומרת העבירה שבנדון, שיש בה כדי לסכן חיי אדם, וקבע כי הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממעשיו של המשיב הם שמירה על רכושו של אדם וזכותו לקניינו ומניעת סיכון ונזק הן לרכוש והן לאדם. בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם בעניין שלפנינו ציין בית המשפט כי בעבירות ההצתה ניתן לראות קשת רחבה של ענישה התלויה בנסיבות המסוימות של כל מקרה ובעיקר הסיכון שנוצר כתוצאה מביצוע העבירה ובפרט לשאלה אם נוצרה סכנה לחיים. בית המשפט קבע כי אין הצתת מבנה מגורים אשר מצויים בו אנשים כהצתת מבנה מגורים ריק מאדם. בענייננו מדובר בהצתה בנסיבות בהן המשיב הבעיר אש, שהתחילה כאש קטנה והתפתחה לשריפה של ממש במבנה אשר איננו משמש כבית מגורים אלא כמחסן ועל כך אין מחלוקת. כמו כן, מהדיסקים שהוגשו לבית המשפט נחזה כי בצמידות לחנות לא קיימים מבני מגורים. בנוסף, בעת ההצתה לא הייתה נוכחות של אדם אחר במבנה ונראה כי היא לא בוצעה על רקע סכסוך או מחלוקת. בית המשפט קבע כי מדובר בעבירה חמורה שכאמור מניעיה לא ברורים ולכן לצידה צריכה לבוא ענישה מוחשית שתכלול מאסר בפועל. עם זאת, קבע בית המשפט שמתחם הענישה הראוי נע בין תשעה ל-24 חודשי מאסר בפועל, הואיל ובנסיבות המקרה לא היה כדי להביא לסיכון חיי אדם, וזאת תוך שצוין כי לא נמצאה סיבה לסטיה לחומרה או לקולא מהמתחם שנקבע.
5. בעת גזירת העונש, בתוך המתחם שנקבע, התייחס בית המשפט המחוזי לקושי העולה מתסקיר שירות המבחן, לפיו נשקפת מהמשיב רמת סיכון גבוהה ביותר להישנות התנהגות עבריינית בעתיד. לאחר שבחן בית המשפט את הנימוקים והנסיבות שעליהם התבסס שירות המבחן בהגיעו למסקנתו זו (קשר המשיב עם משפחתו וקשיי הסתגלותו במסגרת חינוכית וצבאית), נקבע כי אין בהם כדי לקבוע רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות עבריינית. עם זאת, צוין כי אי איתור מניע לביצוע העבירה אכן מהווה אינדיקציה לרמת סיכון, בניגוד לשאר הנתונים כאמור. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי עברו של המשיב אינו מכביד, העבירה היחידה שקשורה לעבירה הנוכחית היא העבירה של כתיבה והשחתת פני מקרקעין, גרפיטי על מבנה, שביצע הנאשם בשנת 2012. נקבע כי בנסיבות האמורות אין במקרה שלפנינו סיכון או חומרה ברף גבוה. לסיכום, נוכח נסיבותיו האישיות של המשיב והחרטה הכנה שהביע קבע בית המשפט כי הענישה צריכה להיות ברף התחתון של המתחם, כאשר לצד האמור יישא המשיב בפיצוי כספי למתלונן. אשר על כן, בית המשפט השית על המשיב את העונשים המפורטים לעיל.
6. לקראת הדיון, הוגש תסקיר משלים וממנו עולה כי במהלך תקופת מאסרו הרהר המשיב במעשיו, וכי הוא מביע חרטה על מעורבותו בעבירה ולוקח עליה אחריות. המשיב שיתף את שירות המבחן בכך שהחל לשלם את הפיצויים למתלונן וכי במסגרת מאסרו הוא משתתף בקבוצה המסייעת לו. אולם, כשנשאל המשיב למניע, שב וציין כי ביצע את ההצתה ללא מחשבה ותכנון מקדים, אלא מתוך רגע של כעס עצמי על מצבו האישי, המשפחתי והרגשי. בנוסף, מגורמי הטיפול בכלא, נמסר כי לא נרשמו חריגות בהתנהלותו של המשיב וכי הוא משולב במפעל היצרני של הכלא, וכן בקבוצת "מניעת אלימות כללית" בה נכח בחמישה מפגשים מתוך שישה, ובקבוצת "התמודדות במאסר" שם נכח בארבע מפגשים מתוך שישה. בהם צוין כי המשיב משתתף דומיננטי במפגשים. כמו כן, נמצא המשיב במעקב עובדת סוציאלית. שירות המבחן התרשם מהאמור כי המשיב נמצא בראשיתו של תהליך לבחינת מעשיו וחלקיו המכשילים, עם זאת עדיין יש טשטוש סביב המניעים לביצוע העבירה ולכן נדרש המשך התערבות טיפולית במסגרת המאסר, להגמשת עמדותיו הנוקשות ולבחינה ישירה של מעשיו.

טענות הצדדים

7. המערערת – באמצעות באת כוחה, עו"ד קרן רוט – טוענת כי מתחם הענישה וכן העונש שהושת על המשיב אינם הולמים את חומרת המעשה בו הורשע ואת פוטנציאל הנזק הכרוך בהצתת החנות הסמוכה למבנים אחרים. נטען כי אין בענישה שהוטלה כדי להרתיע מביצוע עבירות הצתה בעתיד בהיותה מקלה וסוטה ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירה זו, וכי היא אינה מבטאת את הנסיבות לחומרה בעניינו של המשיב, ואינה מתיישבת עם המלצת שירות המבחן ועם עברו הפלילי העשיר של המשיב. לשיטתה של המערערת, אין בנסיבות המקרה סיבה המצדיקה סטייה משמעותית לקולא וזאת תוך שהסתמכה על פסיקה בנסיבות ביצוע חמורות יותר. נטען כי בענייננו מדובר במשיב בן 45, שלא ניתן לייחס לו מעשה של פזיזות אלא מודעות לתוצאות מעשיו, המחליט באמצע היום להגיע למרכז מסחרי ולהצית בית עסק. אמנם אין מדובר בבית מגורים ולא נשקפה סכנה ממשית לחיי אדם, אך גם לא מדובר היה במבנה מבודד כפי שהוצג בבית המשפט המחוזי כי אם במבנה המצוי במרכזה של העיר. מהצילומים שהוגשו לבית המשפט גם ניתן לראות ברקע שולחנות וכיסאות וכן אנשים שחולפים מידי פעם בסמוך למקום. בהקשר זה אף הודגש כי העבירה בוצעה באור יום ולאור כך, המתחם צריך היה להיות מעל לעונש שנגזר. יתר על כן, נטען שאף בתוך המתחם שנקבע בענייננו אין בנסיבות המקרה כדי להצדיק מיקום עושנו של המשיב ברף התחתון כאמור. נהפוך הוא, עד כה לא ידוע מה הניע אותו לבצע את העבירה ולשיטתה של המערערת זהו שיקול להחמרה בעונשו של המשיב, כמו גם עברו הפלילי הכולל הרשעה מהעת האחרונה, אוקטובר 2013. נטען, כי למעט הודאתו במסגרת הסדר הטיעון אין סיבה מקלה בעניינו של המשיב, שירות המבחן ציין שהוא בראשיתו של תהליך שיקום ומשכך ראוי למקמו על הרף העליון במתחם שנקבע, זאת משיקולי הרתעה אישית והגנה על שלום הציבור. לשיטתה של המערערת הואיל ואין מניע ברור כאמור ורמת הסיכון הנשקפת מהמשיב טרם הופחתה יש להחמיר בעונשו של המשיב.
8. המשיב – באמצעות באת כוחו, עו"ד מלי אטיאס – טוען כי אין להתערב בפסיקתו המפורטת והמנומקת של בית המשפט המחוזי אשר לשיטתו, בניגוד לטענתה של המערערת, התחשבה בכלל נסיבות ביצוע העבירה הקונקרטית. זאת ועוד, נטען כי יש להתחשב בכך שהמשיב היה נתון במעצר עד תום ההליכים טרם גזר הדין, תקופה אשר במהלכה הוא לא זכה להטבות שאסיר רגיל נהנה מהן. נטען, כי העונש שקבע המחוקק לצד העבירה יש בו כדי להוות נדבך למתחם הענישה הראוי בענייננו, כאשר הפרמטר המרכזי שיש לבכר הוא הנסיבות המסוימות של ביצוע העבירה. בענייננו מדובר היה במחסן ולא בית עסק פעיל, הצמוד לשורת מחסנים לא פעילים ללא סמיכות לבית מגורים. בנוסף, העבירה בוצעה במהלך יום שבת שבו מתחם המחסנים המדובר מושבת ואין איש באזור. זאת ועוד, נטען כי יש להתחשב בחרטה הכנה שהביע המשיב ויש לבצע הפרדה בין חרטה ובין המניע שאינו ברור עד כה. המשיב הוא בעל משפחה וההליך הטיפולי שהחל לעבור בתקופת מאסרו מעיד על מידת הכנות של הליך השיקום בעניינו. נטען, כי יש להתחשב בכך שלא היה סיכון לחיי אדם וכן לא היה תכנון מוקדם. נטען, כי בית המשפט התחשב בכל השיקולים הללו בגזר דינו ואין מקום לטענת המערערת כי לא הושם דגש על המסוכנות הנשקפת מהמשיב. בית המשפט, שקל את כלל השיקולים הרלבנטיים בעת שגזר את דינו של המשיב ומשכך אין להתערב בקביעתו, בייחוד כאשר הענישה אינה חורגת ממתחם הענישה שנקבע.

דיון והכרעה

9. עבירת ההצתה היא מהחמורות שבספר החוקים וזאת לאור הפוטנציאל ההרסני הטמון בה נוכח הסכנה הגלומה במעשה לגופו ולרכושו של אדם. בית משפט זה עמד, לא אחת, על חומרתה היתרה של העבירה שראשיתה ידוע אך כיצד תתפשט ומה יהיה היקפה, אין איש יודע, שכן מנהגה של האש להתפשט ללא שליטה, תוך שהיא זורה הרס רב בדרכה [ראו: ע"פ 4311/12 סורי נ' מדינת ישראל (8.11.2012) פסקה 3 (להלן: עניין סורי)]. המחוקק ביטא חומרה זו משהעמיד את העונש המרבי לצידה של העבירה על 15 שנות מאסר ו-20 שנות מאסר כאשר היא מבוצעת בנסיבות מחמירות, בין היתר כאשר מטרת ההצתה היא פגיעה בחיי אדם. בהתאמה לכך, גישתו העקבית של בית משפט זה באשר לרמת הענישה בעבירות ההצתה היא כי, ככלל, יש להתייחס בחומרה לעבירה זו ולהשית עונשי מאסר לריצוי בפועל על מבצעי העבירה באופן שיבטא את שיקולי הגמול והרתעת הרבים יחדיו [ראו: ע"פ 3116/13 קבלאן נ' מדינת ישראל (15.10.2013) פסקה 9; ע"פ 1846/13 עמאש נ' מדינת ישראל (1.12.2013) פסקה 11]

אף על פי כן, מעיון בפסיקה עולה כי טווחי הענישה שנקבעו בפועל בעבירות הצתה לסוגיהן אינם אחידים, הואיל ובמסגרת שיקולי הענישה על בית המשפט לתת דעתו, בין היתר, לתוצאות המעשה, לפוטנציאל הסיכון לחיי אדם ולרכוש הגלום במעשה ההצתה, לתכנון המוקדם ולעברו הפלילי של מבצע העבירה במקרה הקונקרטי [ראו: ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל (17.1.2008) פסקה 28; עניין סוריפסקה 6]. אולם, נראה כי במהלך השנים האחרונות מסתמנת מגמת החמרה מסוימת ברמת הענישה ובית משפט זה אף הביע דעתו לאחרונה בדבר הצורך בהחמרה שכזו לאור השיקולים שהוזכרו מעלה [ראו: ע"פ 5960/13 מדינת ישראל נ' עון, פסקה 9 וההפניות שם (23.4.2014); ע"פ 787/12 שאול נ' מדינת ישראל (24.4.2013)]. יחד עם זאת, בנסיבות מיוחדות מצא בית המשפט להשית עונשים קלים יותר ממדיניות הענישה הנהוגה. זאת, מאחר וקיימת הבחנה בין הצתה אחת לאחרת ולא מן הנמנע שהעונשים שיושתו בגין אותה עבירה יהיו שונים בהתאם לשונות נסיבות ביצוע העבירה ומבצעה [ראו למשל: עניין סורי; ע"פ 1727/14מימון נ' מדינת ישראל (6.1.2015) פסקה 9; ע"פ 4036/13  אמארה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (5.10.2014)].