ע"פ 1277-15 פלוני נ' מדינת ישראל

השופט י' עמית:

1. המערער, קטין יליד 16.9.1996, הורשע לאחר שמיעת ראיות בשלושה אישומים המייחסים לו ביצוע מספר רב של מעשי סדום בבן דודו, קטין יליד 2003, מהיותו בן 9 עד היותו בן 10 – עבירות לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).

           מהכרעת הדין ועובדות כתב האישום, עולה כי המערער והמתלונן נפגשו לעיתים קרובות בבית סבתם, והעבירות בוצעו בין השנים 2013-2012, בביתו של המערער, בבית המתלונן ובבית הסבתא. על פי האישומים בהם הורשע המערער, במספר רב של מקרים נהג המערער להחדיר את איבר מינו לפיו של המתלונן ודרש ממנו למצוץ את איבר מינו והמתלונן עשה כן. בחלק מהאישומים, מתוארים מקרים פרטניים בהם בוצעו המעשים. 

2. במסגרת הכרעת הדין זיכה בית משפט קמא את המערער מאחד האישומים (אישום 5). למעשה, המערער הודה כי ביצע במתלונן שורה של מעשי סדום, והמחלוקת העיקרית נגעה לשאלת הפעלת כח או אמצעי פיתוי או שכנוע מצד המערער כלפי המתלונן. בהכרעת הדין, נדחתה טענת המערער כי המעשים בוצעו ב"הסכמת" המתלונן ועל כך אעמוד בהמשך. לסופו של יום, הטיל בית משפט קמא על המערער מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים; מאסר על תנאי של 18 חודשים אם יעבור בתוך שנתיים עבירת מין, ופיצוי למתלונן בסך 15,000 ₪.

           בערעור שלפנינו מלין המערער הן על הכרעת הדין והן על העונש שהושת עליו.

3. הערעור על הכרעת הדין: המערער הרחיב בטענה כי המעשים האסורים נעשו "באוירה נטולת פחד, הפחדה או מורא. המדובר בבני דודים שלמרות פער הגילאים ביניהם, היו קשורים בקשרי חברות ואהבו אחד את השני אהבה אמיתית".

           איני רואה ממש בערעור הנוגע לרכיב "ההסכמה" של המתלונן. מעבר לכך ש"הסכמה" של ילד בן 10-9 אינה בגדר הסכמה, כאמור בסעיף 345(א)(3) לחוק, בית משפט קמא סקר את הראיות, צפה בחקירת המתלונן, שמע את התרשמותו של חוקר הילדים והגיע למסקנה הבאה, אותה נביא כלשונה:

באשר לשימוש בכח: מהראיות עולה, כי אין מדובר באלימות או בכח של ממש. המתלונן דיבר על משיכת חולצה, דחיפה למיטה, החזקת ראש שפורשה והובנה על ידו ככח. לשימוש בכח יש סיוע מפי הנאשם שהודה כי תפס תפיסה של ממש בראשו של הילד כאשר זה מצץ את איברו. הפסיכולוגית הבינה מדברי המתלונן כי לא היתה אלימות ולא כח, אך הוא לא רצה במציצות, הוא הרגיש גועל, מחנק והכניס האיבר לפיו לאחר בקשות ותחנונים של הנאשם. הדבר קיבל ביטוי ברור בעדות המתלונן. שילוב זה של חוסר רצון, חוסר עניין של ילד בן 9 למצוץ עד מחנק איבר של נער מתבגר, המחזיק בכוח את ראשו של הילד בעוד איברו בפיו, תחנונים של בן-הדוד הנערץ והצורך של המתלונן לשאת חן בעיניו וכך לרכוש את אהבתו מביאים למסקנה כי המתלונן מצץ את איברו של הנאשם שלא מרצונו, בעל כורחו ועשה כן כדי לשאת חן מלפניו. פער גילים כזה, ובעיקר כלפי ילד מעריץ ואוהב – כח שכנוע ובקשות חוזרות, שקול כנגד הפעלת כוח.