ע"פ 1119/11 נ.א.ס. נ' מדינת ישראל

השופט א' שהם:

1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו ולחלופין על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתפ"ח 8072/07, שניתנו על-ידי כב' השופטים: צ' סגל, סג"נ; מ' דרורי; ו-י' נועם.

2. המערער, תושב ג'אבל מוכבר שבמזרח ירושלים, הורשע, ביום 30.12.2010, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות אלה: רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (3 עבירות); ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 (1) לחוק העונשין; והדחה בחקירה, לפי סעיף 245 לחוק העונשין.

3. ביום 5.1.2011, נגזר דינו של המערער, והושתו עליו העונשים הבאים: שלושה מאסרי עולם, שירוצו באופן מצטבר; 20 שנות מאסר, שירוצו אף הם באופן מצטבר; 2 שנות מאסר, שירוצו בחופף לעונשי המאסר דלעיל.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער

4. באישום הראשון נטען, כי בתקופה הרלבנטית לכתב האישום היה המערער נשוי לנ.א.ס. ז"ל, ילידת 1967 (להלן: נ.), ולפ. א.ס. ז"ל, ילידת 1962 (להלן: פ.). עוד נטען, כי יחסיו של המערער עם נ.ועם פ. היו עכורים, והוא אף הכה אותן יום לפני האירוע שיתואר בהמשך. לטענת המאשימה, במועד שאינו ידוע במדויק, לפני יום ה-10.9.2007, גמלה בליבו של המערער ההחלטה להמית את פ. ואת נ.. ביום 10.9.2007 בשעות אחר הצהריים, נסע המערער ברכב ביחד עם נשותיו, נ.ופ., לעין גדי. יחד אתם נסעו שתי בנותיו של המערער, הנ', ילידת 1997 – בתה של נ., ו-ד', ילידת 1997 – בתה של פ.. מסופר בכתב האישום, כי המערער שהה בעין גדי ביחד עם נשותיו ובנותיו, במשך מספר שעות. בשעה 19:30 או בסמוך לכך, לאחר רדת החשיכה, החלו המערער, נשותיו ובנותיו לנסוע בחזרה, בכביש מס' 90 (כביש עין גדי-ירושלים), לכיוון ירושלים. לאחר נסיעה קצרה של קילומטרים ספורים, פנה המערער, אשר נהג ברכב, מזרחה לרחבת מצפה מצד ימין של הדרך בכיוון נסיעתו (להלן: המצפה). כעולה מכתב האישום, המצפה ממוקם על מצוק בגובה של כשמונים מטר משפת ים המלח. המערער עצמו ביקר פעמים רבות במצפה, והכירו היטב. לטענת המאשימה, המערער הסיע את רכבו עד קצה הרחבה ועצר את הרכב כמטר משפת הצוק. בהמשך, יצא המערער מהרכב "ולאחר מכן גרם להתדרדרותו של הרכב מהמצוק, בעוד נשותיו ובנותיו בתוכו, בכוונה תחילה לגרום למותן". הרכב התדרדר במהירות משפת הצוק, פגע בסלעים והתהפך מספר פעמים, עד שהוטח על הקרקע סמוך לשפת ים המלח. נטען בכתב האישום, כי "במהלך ביצוע האמור לעיל", הדליק המערער חומר בערה שמשמש להדלקת פחמים, שהיה בתא המטען, וזאת כדי לגרום לשריפת הרכב. כתוצאה מכך, לאחר שהרכב הוטח "במקום שבו נעמדו", התפשטה אש ברכב אשר הבעירה את מיכל הדלק. כנטען, המערער ביצע את האמור לעיל, נוכח יחסיו העכורים עם נשותיו "ורצונו לזכות בכספי הפיצויים שעתידים היו להתקבל לאחר התאונה". נטען בכתב האישום, כי כתוצאה ממעשיו של המערער נהרגו במקום פ. ו-הנ', ואילו נ.נפצעה קשה, וכעבור ארבעה ימים נפטרה בבית החולים "הדסה". ד' נפצעה קשה, פונתה לבית החולים "הדסה", שם נותחה בראשה, ושוחררה מבית החולים כעבור עשרה ימים. המאשימה טוענת כי במעשיו האמורים, גרם המערער בכוונה תחילה למותן של נ., פ. ו-הנ'. כמו כן, ניסה המערער לגרום שלא כדין למותה של ד'.

5. באישום השני נטען, כי ביום 16.9.2007, התקשרה ד', אשר היתה מאושפזת בבית החולים, אל המערער, וסיפרה לו כי חוקר ילדים אמור להגיע אליה כדי לשאול אותה שאלות אודות האירוע המתואר באישום הראשון. המערער, אשר חשש כי ד' "תגלה לחוקר הילדים את אשר אירע באמת", הורה לה לספר לחוקר כי היא נרדמה ברכב והתעוררה רק כאשר הוא החל להתדרדר לתהום. לטענת המאשימה, המערער חזר על הדברים מספר פעמים, והוסיף כי עליה לדבוק בגרסה זו "גם אם החוקר יגיד לה שהוא ישחט אותה או יעצור אותה". בכך, הניע המערער את ד' "למסור הודעה שקרית בחקירה על פי דין".

הכרעת דינו של בית משפט קמא

6. חוות הדעת העיקרית, בהכרעת דין מפורטת ויסודית המחזיקה 152 עמודים, נכתבה על-ידי כב' השופט צ' סגל, סג"נ, שאליו הצטרפו השופטים מ' דרורי (בהסתייגות קלה שתפורט בהמשך), ו-י' נועם. בפתח הכרעת הדין, פרט בית משפט קמא את תגובתו של המערער לנטען בכתב האישום. המערער הודה כי מערכת יחסיו עם נשותיו ידעה עליות ומורדות ואף כללה ויכוחים, אך עדיין לא ניתן להגדירה כ"עכורה", כפי שנטען בכתב האישום. המערער כפר בכך כי יממה עובר לאירוע, מושא כתב האישום, הוא הכה מי מנשותיו או כי גמלה בליבו, בשלב כלשהו, ההחלטה להמיתן. לדברי המערער, הוא ומשפחתו שחו בים המלח, ובשלב מסויים הם הוציאו מהרכב מנגל ("מִיצְלֶה" – לפי חידושי האקדמיה ללשון העברית) ופחמים שהביאו מביתם, על מנת "לעשות על האש", ואכלו מהבשרים והמזון שהיו ברשותם. עם רדת החשיכה, הם החלו לארוז את חפציהם והתארגנו לקראת נסיעה בחזרה לירושלים. המערער הוסיף וטען, כי בעודו נמצא "הרחק מהרכב ומעיני בנותיו ונשותיו", נטלה פ. את המנגל ותכולתו, וכן חומר נוזלי ומוצק המשמש להדלקת פחמים, והכניסה אותם לתא המטען של הרכב. תוך כדי נסיעה, ובהגיע הרכב בסמוך למצפה, הריח המערער, לטענתו, "ריח מוזר העולה מחלקו האחורי של הרכב". בשלב זה, שאל המערער את פ., אשר ישבה לצידו, אם היא הכניסה את המנגל ותכולתו לתוך הרכב. פ. השיבה בחיוב, ובשל כך נתקף המערער, כך נטען על-ידו, בפאניקה וחרדה, סטה ימינה למצפה, בעודו נוהג ברכב במהירות של 60 קמ"ש לערך. משבלם את הרכב ברחבת המצפה, עד כדי עצירה מוחלטת, יצא המערער מהרכב ורץ לכיוון תא המטען, על מנת להוציא מתוכו, כך לטענתו, את המנגל ותכולתו. דא עקא, שכאשר המערער היה מחוץ לרכב, הוא הבחין, לדבריו, כי הרכב נוסע קדימה, וחרף ניסיונו לרוץ לכיוון דלת הנהג, התדרדר הרכב לתהום – והמערער בעקבותיו. לדברי המערער, שררה במקום עלטה מוחלטת ולא ניתן היה לראות דבר. גרסתו זו של המערער כונתה על-ידי בית משפט קמא "גרסת המנגל", להבדיל מהגרסה הראשונה שנמסרה על-ידי המערער בחקירתו במשטרה, שזכתה לכינוי "גרסת האוטובוס", שאותה זנח בחלוף כחודשיים ימים, עוד בשלב חקירתו של המערער במשטרה.