ע.ע. אבו ראס- חברה לעבודות בנין ופיתוח בע"מ ואח' נ' שניר ואח'

החלטה

1. עניינה של החלטה זו הינו רצונם של הנתבעים במשלוח הודעה לצד שלישי זה כנגד זה בהתאם לפרק יז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") ועל רקע הערת בית המשפט והבהרתו לפיה אין מקום לאפשר הודעה הדדית בנסיבות העניין, ככל שטיבה ועניינה של זו אינו תואם סמכותו העניינית של בית משפט זה וככל שיש בה כדי להכביד שלא לצורך על ההליך דנן.

2. עסקינן בתביעה כספית אותה הגיש קבלן רשום כנגד הנתבעים בגין אי תשלום תמורה חוזית מוסכמת הנוגעת לעבודות בניה שבוצעו במגרש שבבעלותם בישוב באר גנים וכפי המתחייב בהסכם מיום 3.4.11 שנכרת בין הצדדים (להלן: "ההסכם").

למען הדיוק יצוין כי ההסכם המקורי נחתם בין התובעת 1 מחד לבין הנתבעים אלא שבהמשך הוסבו, על פי הנטען, לתובעת 2 זכויותיה וחובותיה של התובעת 1 (להלן ביחד יכונו "הקבלן").

3. הנתבעים היו בני זוג הנשואים זה לזה בשעת כריתת ההסכם, אלא שבינתיים סכסוך נתגלע ביניהם והוביל לגירושין ביום 1.7.12 ולהליכים משפטיים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, במסגרתם אושר בינתיים – ביום 4.7.13 הסכם ממון שנכרת בין הנתבעים במסגרת תיקי תמ"ש 9726-05-12 16770-11-12 (להלן: "הסכם הממון").

4. להשלמת התמונה יצוין כי איש מבין הנתבעים לא הגיש הודעה למשנהו בראשית הדרך ותוך המועד המיועד לכך כהוראות התקנות. הנתבעת מצידה לא הגישה כתב הגנה כלל, אולם התייצבה לדיון שהתקיים ביום 18.3.2014. הנתבע הגיש אמנם כתב הגנה, אולם הודעה לצד שלישי נמנע מלהגיש.

בדיון האמור ונוכח עמדת התובעים איפשר בית המשפט לנתבעת להגיש כתב הגנתה, אולם ובכל הנוגע למשלוח הודעה כנגד צד שלישי, נקבע כי בית המשפט יעיין בנוסח ההודעה ויתן החלטתו.

5. לא לחינם הגביל בית המשפט את האפשרות להגיש הודעת צד שלישי בתיק זה. אקדים ואציין כי הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט באלו הנסיבות עת הוחמץ המועד החוקי להגשת הודעה כאמור ועל ידי הצדדים שניהם.

יתרה מכך ועיקר, נראה כי בין הנתבעים לבין עצמם תלויות ועומדות עדיין מחלוקות, לרבות בעניין הסכם הממון ומציאות זו הובילה לקיומו של דיון ממושך אשר הנתבעים לא יכולים היו להמנע מלהסיטו לכוון המחלוקת הנטושה ביניהם הם על רקע יחסי המשפחה שהיו בין השניים והסכם הממון שנכרת. תחת קיומו של דיון ממוקד ומצומצם בהיקפו שעניינו שאלת חובתם של הנתבעים ביחד ולחוד, בתשלומים נוספים לתובעים על פי ההסכם, מצאו התובעים מצאו עצמם נגררים שלא לצורך לדיון בטענות הנתבעים זה כנגד זה.

מציאות זו המחישה את ההכרח בהתערבות בית המשפט ומניעת צירופה לתיק זה של תובענה (הודעה לצד שלישי בענייננו) אשר אינה נתונה לסמכותו העניינית של בית משפט זה כי אם לבית המשפט לענייני משפחה וזאת בהתאם להוראת סעיף 1 (2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995 הקובעת כי :

"תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא"

(ראה בהשלמה לכך הגדרת "תובענה" בסעיף 1 לתקנות החובקת אף הודעה לצד שלישי למעשה).

6. הנתבעים שניהם הגישו בעקבות הדיון את נוסח ההודעה לצד שלישי שיש ברצונם להגיש כל אחד כנגד רעהו ובהחלטתי מיום 9.4.14 הוריתי על הבאת התיק בפני לשם בחינת ההודעות ומתן החלטתי זו תוך שהנתבעים נדרשו להמנע מהגשת כתב הגנה כנגד ההודעות האמורות.

7. לאחר שעיינתי בהודעות אותן הגישו הנתבעים ובמכלול המצוי בתיק, לרבות טענות הנתבעים בהקשר זה בדיון האחרון, מצאתי מקום שלא לאשר הגשתן של ההודעות האמורות על ידי מי מהצדדים ואבהיר:

שוקלת הייתי לעשות שימוש בסמכות בית המשפט ולהאריך המועדים להגשת ההודעה לצד שלישי, במקביל להיתר שניתן להגשת כתב הגנה מצד הנתבעת, אלא שלא הרי זה כהרי זה.

נוכחותה של הנתבעת ומעורבותה הפעילה כבעלת דין נמצאה חיונית משהסתבר במהלך הדיון כי היא שבידה המידע העיקרי לכאורה בכל הנוגע לתשלומים ששולמו לתובעים ומשעה שכך צירופה הפעיל יש בו כדי לשרת את הנתבעים שניהם.

יצוין כי לכתחילה סברה הנתבעת כי לא תדרש מעורבותה הואיל והסכם הממון שנכרת בין הנתבעים נושא התייחסות מפורשת למגרש הנדון בקובעו ובמסגרת הוראות פירוק השיתוף, כי זה יחולק בעין בין הנתבעים כך שהנתבע הוא שיקבל את החלק עליו נבנה השלד על ידי התובעים והוא שיסדיר את החוב אל מול הקבלן.

למעשה, הנתבעת מסרה הודעה מפורשת בעניין זה במסגרת בקשה מס' 6 מיום 15.1.14 והניחה כי בזאת יהא כדי לאפשר לשחררה ממעורבות בהליך זה. אלא שהנתבע הגם שלא התכחש לקיומו של הסכם הממון, התכחש למשמעות וההשלכות שמתיימרת הנתבעת לייחס להסכמה זו. בתגובתו מיום 21.1.14 הבהיר הנתבע כי ההליכים בין הנתבעים עודם נמשכים בעניין איזון המשאבים הנדרש ונוכח טענות להפרת הסכם הממון מצד הנתבעת, לרבות בעניין המגרש הנדון. הנתבע מוסיף וטוען בכל הנוגע ליישומו של הסכם ממון, כי יש מקום להבחין בין חוב שנצטבר עובר לקיומו של קרע בין הנתבעים לבין כזה המאוחר לכך . לגבי אופציה אחרונה זו הגדיל הנתבע וביקש בתגובתו כי בית משפט זה יקבע כי החוב המאוחר שהצטבר יחול על הנתבעת בלבד וזאת אף תוך שהוא מייחס לה קנוניה עם הקבלן מחמת שהתירה לו להמשיך בעבודתו חרף הקרע בין בני הזוג ומתוך תקווה שהנתבע הוא שישא בהוצאות הכרוכות בכך .

בתשובה מיום 27.1.14 מציינת הנתבעת מפורשות כי היא מוצאת את עמדת הנתבע בתגובתו הנ"ל משום נסיון לגרור את הנדון בבית משפט לענייני משפחה לבית משפט זה ומשום גרירתה המיותרת להליכים אלו נוכח תוכנו של הסכם הממון כאמור.

אין ולא יכול להיות חולק כי תביעת התובעים כנגד הנתבעים מופנית כנגד אלו ביחד ולחוד כאמור בסעיף 19 לכתב התביעה וכמשתמע לכאורה כי נדרש על פי נוסח ההסכם ובכלל זאת – המבוא לו . אין זה מעניינם של התובעים מהם דרישותיהם של הנתבעים, טענותיהם והסכמתם זה מול זה על רקע יחסי המשפחה בין אלו ומציאות זו שבינהם אינה אמורה להפוך תביעה כספית זו לזירת התגוששות בין הנתבעים לבין עצמם תוך הרחבת היקף הפלוגתאות והכבדה על בירור התובענה.