ע"ע 63202-09-14 חברת שוויקי החדשה בע"מ נ' ג'מאל גדיר

 השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

• לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי הציבור מר יוסף כהן ומר שמעון אלמאלם; ס"ע 50566-12-11) מיום 25.6.14. בפסק הדין חויבו המבקשות 1 – 2 (להלן - המבקשות) והמבקש 3, מנהל ובעל המניות היחיד בהן (להלן - המבקש), ביחד ולחוד, לשלם למשיב זכויות כספיות שונות הנובעות מתקופת עבודתו וסיומה.

   

  הרקע לבקשה:

  2.המשיב עבד כנהג החל מיום 1.1.07 - תחילה במבקשת 1, וביום 1.1.10 הועבר למבקשת 2. ביום 15.4.10, במהלך עבודתו, המשיב נפגע בכף רגלו השמאלית ממלגזה. בתקופה שמיום 16.4.10 ועד ליום 15.7.10 אושרה למשיב תקופת אי כושר לעבודה ומאז הוא לא חזר לעבוד.

  3.בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המשיב כי יש לחייב את המבקשים לשלם לו גמול בעד עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה וזכויות סוציאליות נוספות. המשיב טען, בין היתר, כי הודיע למבקש שבכוונתו לשוב לעבודה עם תום תקופת אי הכושר שאושרה לו (החל מיום 16.7.10), אולם המבקש השיב שאין צורך בחזרתו לעבודה, שכן כבר יש נהג אחר במקומו, ובכך ראה עצמו המשיב כמפוטר.

  המבקשת 2 הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה עתרה לחייב את המשיב לשפות אותה על כספים שגנב ממנה לפי הנטען וכן על נזקים שנגרמו לה עקב כך. בקשר לכך נטען כי לאחר פציעתו של המשיב חלה ירידה בהוצאות התדלוק של המשאית עליה נהג, וכשנערכה בדיקה הסתבר שהמשיב השתמש בכרטיס התדלוק של המשאית גם בימים שבהם הוא לא עבד. כן נטען כי המשיב הודה במעשים אלו וביקש סליחה, ובהמשך סוכם בין הצדדים כי לא תוגש כנגד המשיב תלונה והוא התפטר מעבודתו בשל כך שהתבייש במעשיו.

   

  4.בית הדין האזורי קיבל את תביעתו של המשיב בחלקה הארי ודחה את התביעה שכנגד. אשר לשעות עבודתו של המשיב, קבע בית הדין שלא ניתן לקבל את גרסת מי מהצדדים, ולכן יש להכריע על פי נטל הראיה. בית הדין הבחין בין התקופה שטרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, היינו מיום 1.1.07 ועד ליום 31.1.09 (להלן - התקופה הראשונה), שבה הנטל להוכיח את העבודה בשעות נוספות מוטל על העובד; והתקופה שלאחר התיקון, היינו מיום 1.2.09 ואילך (להלן - התקופה השנייה), שבה עובר הנטל אל המעסיק לסתור את העבודה בשעות נוספות. בהתאם, התביעה המתייחסת לתקופה הראשונה נדחתה והתביעה המתייחסת לתקופה השנייה התקבלה, ביחס להיקף עבודה של 60 שעות עבודה נוספות בחודש (סך של כ – 28,300 ₪).

  5.אשר לנסיבות הפסקת עבודתו של המשיב, קיבל בית הדין את גרסתו לפיה פוטר מעבודתו. בקשר לכך נקבע כי לא הוכח שהמשיב גנב, ואף גרסת המבקשים בדבר היקף הגניבה הייתה מופרכת; המבקשים לא גיבשו גרסה ברורה והיו סתירות פנימיות בגרסאותיהם. לפיכך, חייב בית הדין את המבקשים לשלם למשיב פיצויי פיטורים (סך של 18,611 ₪) ותמורת הודעה מוקדמת (סך של 5,255 ₪).

  אשר ליתר רכיבי התביעה - נקבע כי רישומם בתלושי השכר אינו מהימן, וכי המשיב זכאי לפדיון חופשה (בסך של 7,872 ₪), דמי הבראה (בסך של 3,787 ₪) ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה (בסך של כ – 1,900 ₪).

  אשר לחיובו של המבקש - קבע בית הדין, בהסתמך על מכלול הראיות שהובאו בפניו, כי התקיימו עילות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות ואת חיובו האישי בתשלום זכויותיו של המשיב. בית הדין קיבל את גרסת המשיב לפיה החברות המבקשות היו בבעלות מלאה של המבקש, והוא היה המנהל היחיד שלהן, כאשר המבקשת 2 הוקמה במטרה להמשיך את פעילותה של המבקשת 1 תוך התחמקות מנושיה של המבקשת 1; העברת הפעילות, ותחילת העסקתו של המשיב על ידי המבקשת 2, לא נעשתה בתיאום עמו או בידיעתו; בנוסף, עם הגשת התביעה הועלתה כלפי המשיב טענה בלתי מוכחת בעניין גניבה.

  לאור התוצאה חויבו המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב את הזכויות שפורטו לעיל, שכר טרחת עו"ד בסך של 11,800 ₪ בגין התביעה העיקרית, וסכום נוסף של 5,900 ₪ בגין דחיית התביעה שכנגד.

   

  6.המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין והמשיב הגיש ערעור שכנגד (לגבי אי פסיקת גמול שעות נוספות עבור התקופה הראשונה, ולגבי קביעת בית הדין כי לא חל עליו צו ההרחבה בענף המתכת ולחלופין צו ההרחבה בענף התעשייה בנושא הפנסיה). סמוך לאחר שניתנה הארכת מועד להגשת ערעורם, הגישו המבקשים את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין.

   

  הבקשה וטענות הצדדים:

  7.המבקשים טוענים כי סיכוייהם לזכות בערעור טובים. לטענתם, לא התקיימו תנאים להרמת מסך; לא הוכח שהקמת המבקשת 2 הייתה לצורך התחמקות מנושיה של המבקשת 1; המשיב לא הביא ולא ראשית ראיה לכך שמדובר בעסק שהוקם לצורך תרמית או הטעייה; הוכח שהמבקשת 2 הוקמה במקום המבקשת 1 לצורך הקמת עסק אחד בנצרת ושני בירושלים; המבקשת 2 פעילה ומצבה הכלכלי טוב, ואין ערבוב כספים בין נכסיה לבין נכסי המבקש; ולא הוכח חוסר תום ליבו של המבקש כבעל המניות. עוד נטען כי התביעה לפדיון חופשה, ככל שהיא מתייחסת לשנים 2007-2008, התיישנה; לא היה מקום לקבוע כי הרישומים בתלושי השכר אינם מהימנים; כאשר המשיב נעדר מעבודתו לא נוכו משכרו ימי היעדרות על חשבון חופשה; לא היה מקום לפסוק לטובת המשיב גמול בעד 60 שעות חודשיות נוספות, שכן המשיב טען לביצוע שעות נוספות רק יומיים בשבוע; המבקשים חויבו על פי חישובים מוטעים, הגבוהים מהסכומים שנתבעו; מתלושי השכר עולה כי שולמו למשיב דמי הבראה במלואם; שגה בית הדין עת התעלם מהצהרתו של המשיב לפיה התפטר מעבודתו ודחה את תביעת המבקשת 2 להשבה בגין גניבה שביצע המשיב.