ע"ע 55220-12-16

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת קרן כהן ונציגי הציבור גב' עליזה הרפז ומר אפרים שלייפר; סע"ש 56120-03-15) מיום 30.11.16, בו חויבו המבקשות, יחד ולחוד, לשלם למשיב זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה, בסך כולל של 59,370 ₪. בנוסף, חויבו המבקשות לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪.

    

    

   הרקע לבקשה:

2. המשיב, אזרח אריתריאה, עבד באתרי עבודה של חברת הבנייה צרפתי שמעון בע"מ, המבקשת 1 (להלן -חברת צרפתי), כאשר חברת י.ב. שיא משאבים בע"מ, המבקשת 2 (להלן - חברת שיא) שילמה את שכרו וכן הנפיקה לו תלושי שכר. המשיב הועסק מיום 12.1.12 ועד לסוף חודש דצמבר 2014, המועד בו הסתיימו יחסי העבודה. המשיב עבד בהיקף משרה מלא, שישה ימים בשבוע לפי שכר שעתי, כאשר גובה השכר היה שנוי במחלוקת בין הצדדים. בחודש פברואר 2015 החל המשיב לעבוד פעם נוספת באתר של חברת צרפתי באמצעות חברה אחרת. באותו חודש הנפיקה חברת שיא תלוש "גמר חשבון" של המשיב, בו פירטה את זכויותיו במועד סיום יחסי העבודה וקיזזה מהם את "ערך נקודות הזיכוי" ששולמו לו במהלך עבודתו, כך שנותרה למשיב יתרת חובה של 1,511 ₪. בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי, עתר המשיב לחייב את המבקשות, ביחד ולחוד, לשלם לו פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת; גמול בגין עבודה בשעות נוספות; פדיון חופשה; דמי חגים; והפרשות לפנסיה.

3. בפסק הדין מושא הבקשה, התקבלה בעיקרה תביעת המשיב. בית הדין קבע כי חברת צרפתי הייתה מעסיקתו של המשיב יחד עם חברת שיא בכל תקופת עבודתו. עוד נקבע כי למשיב שולם שכר שעתי בסכום של 27 ₪ נטו, וכי תלושי השכר משקפים תשלום של שכר היסוד עבור שעות עבודתו בלבד, ללא תשלום של זכויות סוציאליות שנרשמו בהם כביכול. בית הדין שוכנע כי הרישומים בתלושי השכר לא היו אותנטיים, ויש אי התאמה בין תלושי השכר לדו"חות הנוכחות בכל הנוגע למספר השעות הרגילות והשעות הנוספות; מדו"חות הנוכחות עולה שהמשיב עבד שעות נוספות מדי חודש בחודשו, מבלי ששולם לו גמול עבור עבודתו בשעות נוספות; וכי המשיב הוכיח שלא שובץ לעבודה על ידי המבקשות לאחר שהסתיימה ההתקשרות ביניהן ומשיחסי העבודה הסתיימו ביוזמתן, המשיב זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 14,915 ₪ נטו וכן חלף הודעה מוקדמת בסך של 4,486 ₪ נטו.

    

4. בנוסף חייב בית הדין את המבקשות, יחד ולחוד, לשלם למשיב גמול בעד עבודתו בשעות נוספות בסכום של 11,746 ₪ נטו; פדיון חופשה בסך של 7,776 ₪ נטו; דמי הבראה בסך 4,536 ₪; דמי חגים בסך 5,184 ₪ נטו; ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 10,727 ₪ נטו. טענת חברת שיא לפיה רשאית הייתה לקזז מהמשיב במסגרת "גמר החשבון" את ערך "נקודות הזיכוי", נדחתה. בהקשר זה קבע בית הדין, בהתבסס על ההלכה הפסוקה, כי מששולם למשיב שכר שעתי בערכי נטו, אין כל רלוונטיות לקיזוז ערך נקודות הזיכוי והנטל בתשלום המס חל על חברת שיא ולא על המשיב. עוד נקבע כי חברת שיא ידעה כבר בחודש דצמבר 2012 כי מס הכנסה אינו מאשר את נקודות הזיכוי למבקשי מקלט מאריתריאה, ולמרות זאת המשיכה לשלם למשיב שכר מבלי לנכות את נקודות הזיכוי, ובכך למעשה הסכימה לשאת בתשלום המס של המשיב; המשיב הסתמך על משכורתו במשך למעלה משנתיים ממועד ידיעת חברת שיא על הבעייתיות במתן נקודות הזיכוי ולכן יש להעדיף את אינטרס ההסתמכות של המשיב; וחברת שיא לא הוכיחה שהביאה לידיעת המשיב את החלטת מס הכנסה בנוגע לערך נקודות הזיכוי. משהתקבלה בעיקרה תביעת המשיב, המבקשות חויבו לשלם לו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, כאמור לעיל.

    

   הבקשה וטענות הצדדים:

5. המבקשות הגישו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, ובמקביל הגישו את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו, או להפקדת ערבות בנקאית במלוא הסכום הפסוק. במסגרת הבקשה טוענות המבקשות כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ביותר. בהקשר זה נטען, בין היתר, כי בפני בית הדין קמא לא הוצגה כל גרסה עובדתית אותנטית של המשיב, אשר הודיע שאינו יודע דבר ומסר כי בכל עניין יש לשאול את עורך דינו, ובכך לא ניתן היה לערוך חקירה נגדית ולחקור גרסה תיאורטית של בא כוחו; הוכח שחברת שיא היתה מעסיקתו הבלעדית של המשיב, כפי שנקבע בנסיבות דומות בתיק אחר (סע"ש 8235-12-14); משעה שטענה הגב' ברויטמן, הבעלים של חברת שיא, כי המשיב היה עובד בחברה שבבעלותה בלבד והיא שילמה את שכרו, ולאור העובדה שאין חשש לסולבנטיות של אותה חברה, לא היה מקום לקבוע שהמבקשות העסיקו את המשיב במשותף; לא היה מקום לקבוע כי שכרו השעתי של המשיב עמד על 27 ₪ נטו וכי לא שולמו לו הזכויות הסוציאליות; שגה בית הדין משמצא לערוך חישובים שונים בתלושי שכרו של המשיב, אשר התבססו על הנחות תיאורטיות שלא הוכחו, הנחות שלגביהן לא ניתנה לחברת שיא כל אפשרות להפריכן במסגרת חקירה; על המשיב חלה חובת השבה מלאה של ערך נקודות הזיכוי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט; לא הוכח שהוסכם עם המשיב שכר נטו; ועדותו של המשיב בעניין נסיבות סיום עבודתו היתה שקרית בעוד שעדותה של מנהלת חברת שיא היתה אמינה ועלה ממנה כי המשיב לא פוטר אלא אמור היה להמשיך ולעבוד בשירותה, כפי שעשו העובדים האחרים.

   אשר למאזן הנוחות נטען כי ככל שיבוצע פסק הדין באופן מיידי ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להיפרע מהמשיב, בשל היותו מבקש מקלט, ללא כתובת קבועה ובלא כל נכסים. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשות, ובהתחשב בגובה הסכום הפסוק אשר עומד על סך של למעלה מ- 70,000 ₪, לא יהא ביכולתן להשיב סכום גבוה שישולם למשיב. כן מציינות המבקשות כי הן מוכנות להפקיד בקופת בית הדין ערבות בנקאית בגובה הסכום הפסוק, כדי להפיג חשש של המשיב לאי סולבנטיות שלהן או לכך שבקשתן לא הוגשה בתום לב.