ע"ע 5504-06-16

השופט רועי פוליאק

1. בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופט יוחנן כהן ונציגי הציבור ה"ה שלום שגב וחיים נחשוני; סע"ש 39181-04-14),מיום 2.5.2016, בו נקבע כי על הנתבעים בתביעה, ביחד ולחוד, לשלם למשיב תשלומים בגין תקופת עבודתו וסיומה בסכום כולל של 134,134 ₪. בנוסף חייב בית הדין האזורי את הנתבעים בהוצאות המשיב בסך 15,000 ₪.

2. בראשית ההליך הוגשה התביעה כנגד דקל ערובה למזרח התיכון בע"מ (בפירוק) (המשיבה הפורמאלית בבקשה זו) (להלן – החברה בפירוק) ומר חברון משה (להלן – המבקש). ביום 10.2.2015 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (פר"ק 21396-02-15 דקל ערובה למזרח התיכון בע"מ נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום ואח'), המורה על מינוי מפרק זמני לחברה בפירוק. בהחלטת בית הדין מיום 24.2.2015 נקבע, כי יש להעמיד את ההליכים נגד החברה בפירוק בהתאם להוראות סעיף 267 לפקודת החברות, תשמ"ג - 1983. עוד באותו היום, התברר כי החברה המערבית לשיווק ולוגיסטיקה בע"מ (להלן – המבקשת) רכשה בשלב מסוים את מניות החברה בפירוק, ועל כן נעתר בית הדין האזורי לבקשת המשיב לצרף את המבקשת כנתבעת בתיק. הבקשה דנן מתייחסת לעיכוב ביצוע פסק הדין ביחס למבקש ולמבקשת (להלן ביחד גם – המבקשים) בלבד, ומתמקדת בטענה לפיה לא היה מקום להרים את המסך בינם ובין החברה בפירוק.

    

   רקע לבקשה

3. ביום 1.8.2011 נחתם הסכם העסקה בין המשיב לחברה בפירוק. בהתאם להוראות ההסכם, הוגדר תפקידו של המשיב כסמנכ"ל השיווק של החברה בפירוק. עוד נקבע בהסכם, כי בגין עבודתו ישולם למשיב שכר בסיס בסך 10,000 ₪ (ברוטו) בתוספת עמלה בשיעור 3%. בנוסף סוכם, כי המשיב יקבל רכב וישולמו לו הוצאות בסך 2,800 ₪ בתוספת מע"מ, וכרטיס תדלוק עבור הוצאות הדלק.

4. במשכורת עבור חודש ינואר 2014, קיזזה החברה בפירוק משכרו של המשיב סך של 7,180 ₪. ביום 10.2.14 הגיש המשיב תלונה במשטרה נגד המבקש בגין אלימות פיזית, בעקבותיה הוצא צו הרחקה נגד המבקש. ביום 14.2.2014 קיבל המשיב מאת המבקש מסרון טקסט ובו הודעת פיטורים עקב הגשת התלונה. ביום 18.2.2014 קיבל המשיב הודעת דואר אלקטרוני מאת מנהלת החשבונות של המבקש, גב' שרית טובול, בה נכתב כי קיים סיכוי שהמשיב לא יקבל את שכר חודש פברואר, לאור מצבה הכלכלי הקשה של החברה בפירוק. ביום 3.3.2014 נשלח למשיב מכתב מאת המבקש, הנושא כותרת "העסקתך בדקל ערובה למזרח התיכון בע"מ".

5. לתצהירו צירף המשיב מכתב שחרור כספי הפיצויים והתגמולים שהצטברו לטובתו בקופת ביטוח המנהלים, כן צירף טופס 161 מיום 25.8.14, החתום על-ידי החברה בפירוק והמבקש ובו נרשם סכום פיצויי הפיטורים בסך 30,422 ₪.

6. בעקבות אירועים אלה, הגיש המשיב תביעתו, שהתקבלה בעיקרה בפסק הדין מושא הבקשה. בית הדין קבע, כי המשיב פוטר מעבודתו בעקבות התלונה שהגיש במשטרה. בית הדין חייב, לפיכך, את החברה בפירוק בתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, תוך שנקבע כי העמלה תובא בחישוב פיצויי הפיטורים ובחישוב ההודעה המוקדמת. עוד נקבע, כי המשיב זכאי לשחרר את כספי הפיצויים הצבורים לטובתו בקופת ביטוח המנהלים. על כך הוסיף בית הדין וקבע, כי המשיב אף זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בשל פיטוריו לאלתר, תוך הפרת זכות השימוע. בהתייחס לטענת הקיזוז קבע בית הדין, כי המבקשים קיזזו משכר חודש ינואר 2014 סך של 7,180 ₪ מבלי שניתן כל נימוק. כמו כן, בהעדר טענת הגנה נקבע, כי יש לחייב את המבקשים בפיצויי הלנה. עוד נקבע, כי על המבקשים לשלם למשיב פדיון דמי חופשה, דמי הבראה, ופיצוי על אי ביצוע הפקדות לקופת גמל.

7. בהתייחס לטענה לפיה יש לחייב את המבקשים בחיובי החברה בפירוק, קבע בית הדין האזורי כי הרמת מסך ההתאגדות מתיישבת בנסיבות המקרה עם הוראות סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן – חוק החברות), וכי נכון וצודק להרים את המסך ולחייב את המבקשים בחיובי החברה בפירוק. בית הדין האזורי ציין מספר נימוקים המצדיקים את הטלת החיוב על המבקשים ובהם, בין היתר, כי המעבר בין החברות לא לווה בהליך מסודר של העברת המשיב מחברה לחברה, כך שלא הוסדרו זכויותיו, וכי ממועד רכישת מניותיה של החברה בפירוק החל המבקש לנהל את פעילותה. מעבר לאמור, הפנה בית הדין למכלול הראיות שהוצגו בפניו, המצביעות על פעילות "משותפת" ועל טשטוש זהויות והעדר הפרדה בין החברה בפירוק לבין המבקשת. הלכה למעשה, בין הממונים על המשיב היה המבקש, כך טושטש קו ההפרדה בין שתי החברות, באופן שלא אפשר למשיב להבין כי מדובר בחברה שונה ונפרדת מהחברה מולה סיכם את תנאי עבודתו. על האמור לעיל, הוסיף בית הדין, כי הגם שהחברה בפירוק הייתה צד להסכם העבודה מול המשיב, לא ניתן להתעלם מכך שהמבקשים רכשו את מניותיה של החברה בפירוק, והפכו להיות מנהליה בפועל והממונים על המשיב.