ע"ע 41340-05-14 . ניתנה ביום 08 יולי 2014

השופטת אביטל רימון-קפלן

1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר ונציגי הציבור מר אילן פלטי ומר אהרון נין נון; ס"ע 21452-06-12) מיום 24.4.14, בו התקבלה תביעת המשיבה כנגד המבקש בגין פיטוריה בהריון בניגוד להוראות חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן- חוק עבודת נשים), והמבקש חויב לשלם לה פיצוי בגין הפסד שכר עבודה בסך של 13,880 ₪ עד ללידה, פיצוי בגין הפסד שכר עבודה לתקופה של 60 ימים ממועד חזרתה מחופשת הלידה בסך של 6,940 ₪, דמי הודעה מוקדמת בסך של 1,735 ₪, דמי הבראה בסך של 1,825 ₪, פיצויי פיטורים בסך של 3,470 ₪ וכן פדיון חופשה שנתית בסך של 1,735 ₪, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.7.12 ועד למועד התשלום בפועל. כן חויב המבקש בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪. לחלופין, עותר המבקש לפריסת הסכום ל-30 תשלומים חודשיים שווים.

הרקע לבקשה:

2.המשיבה עבדה במספרה שבבעלות המבקש החל מיום 8.3.11. בחודש אוגוסט 2011 נכנסה המשיבה להיריון. ביום 30.10.11 עבדה המשיבה במספרה עד השעה 12:00 ולא חזרה לעבודה בשעה 16:00, כפי שנדרשה. בימי שני, המספרה סגורה, ולפיכך ביום שני ה-31.10.11 לא עבדה המשיבה. ביום שלישי ה- 1.11.11 לא התייצבה המשיבה לעבודה, ולא נתנה הסבר כלשהו להיעדרותה. על-פי אישור רפואי שהציגה המשיבה מיום רביעי ה-2.11.11 המליץ לה הרופא על מנוחה בת יומיים, מיום 2.11.11 ועד ליום 4.11.11. ביום 4.11.11 התייצבה המשיבה בבוקר לעבודה, וכשניסתה לפתוח את דלת המספרה גילתה כי המבקש החליף את המנעול. לאחר שיחת בירור בטלפון עם המבקש לפשר העניין, עזבה המשיבה את המקום. כעולה מאישור רפואי נוסף שהציגה המשיבה ביום 4.11.11, הוארכה חופשת המחלה שלה עד ליום 6.11.11, כמו כן, ביום 6.11.11 ניתנו למשיבה 7 ימי מחלה נוספים, עד ליום 12.11.11. ביום 10.11.11, בהיותה בחופשת מחלה, פנתה המשיבה בכתב אל המבקש, באמצעות ההסתדרות החדשה (מרחב חדרה), בדרישה לבטל את פיטוריה ולהשיבה לעבודה.

המבקש השיב על מכתב ההסתדרות, וטען, כי לא פיטר את המשיבה, וכי היא הפסיקה להגיע לעבודה מבלי להודיע דבר.

בין לבין, עוד ביום 7.11.11 הגיש המבקש בקשה לממונה על-פי חוק עבודת נשים, להתיר את פיטורי המשיבה מסיבת אי שביעות רצון מתפקודה. בהחלטה מיום 7.3.12 החליטה הממונה שלא התיר את פיטורי המשיבה וקבעה, כי המשיבה פוטרה מעבודתה שלא כדין על ידי המבקש. על החלטתה זו של הממונה לא הגיש המבקש ערעור לבית הדין. ביום 23.4.12 ילדה המשיבה.

3.ביום 18.4.12 שלחה המשיבה מכתב אל המבקש, באמצעות ההסתדרות, הנושא תאריך 14.3.12, בדרישה לבטל את הודעת הפיטורים, לאור החלטת הממונה, ולהשיבה מיד לעבודה. פניה זו לא זכתה למענה מהמבקש.

4.על רקע מציאות זו, התבררה בבית הדין האזורי התביעה שהגישה המשיבה נגד המבקש לתשלום זכויות סוציאליות שונות המגיעות לה, לטענתה, בשל תקופת עבודתה וסיומה.

מטבע הדברים, המחלוקת המרכזית בין הצדדים סבה על נסיבות סיום עבודתה של המשיבה. המשיבה טענה כי המבקש פיטר אותה מעבודתה ואילו המבקש טען כי המשיבה התפטרה משלא התייצבה לעבודה ביום 30.10.11 בשעות אחר הצהריים.

5.בפסק הדין מושא הבקשה, התקבלה תביעתה של המשיבה. בפתח פסק דינו, הבהיר בית הדין באשר לאותו חלק מהחלטת הממונה הקובע אם עובדת פוטרה או התפטרה, כי ככל שהצדדים משיגים על קביעה זו, הרי שמסורה לו הסמכות להכריע בסוגיה זו של פיטורים או התפטרות, על סמך ראיות שישמע, זאת להבדיל מהתערבות על סמך עילות ההתערבות של המשפט המנהלי גרידא בהחלטת הממונה, שאין מקומן עוד בפני בית הדין משלא הוגש ערעור על ההחלטה. בית הדין הבהיר שככל שיתברר שהתובעת פוטרה, שאז הדבר נעשה בניגוד לדין, והחלטת הממונה כוחה יפה לענייננו, ואולם, ככל שהתובעת התפטרה מעבודתה, שאז החלטת הממונה איננה רלוונטית, הואיל ועל המקרה המתואר ממילא לא יחול חוק עבודת נשים. אחר הבהרה זו פנה בית הדין לבחון את השאלה אם פוטרה המשיבה או התפטרה על סמך הראיות שהובאו בפניו.

בקצירת האומר יאמר, כי בית הדין קבע שלמרות שהמשיבה לא חזרה לעבודה במספרה ביום 30.10.11, בשעות אחר הצהריים וגם לא התייצבה לעבודה על דעת עצמה ביום 1.11.11, ללא כל הסבר, אין בכך כדי ללמוד על התפטרותה מהעבודה, אלא לכל היותר על הפרות משמעת מצידה המאפשרות למעביד לפטרה, (ובעובדת בהריון בכפוף לאישור הממונה). עוד קבע בית הדין כי משעה שהמבקש החליף את מנעול המספרה ולא הודיע דבר למשיבה, גילה בכך על פניו את רצונו לסיים את עבודתה של המשיבה. כן נקבע כי במכתב התשובה למכתב ההסתדרות, חזר המבקש על טענתו כי לא פיטר את המשיבה, אולם לא התייחס לאפשרות החזרתה של המשיבה לעבודה במספרה. כן נקבע כי משעה שהממונה לא התירה את פיטורי המשיבה, ולא הוגש על כך ערעור, היה על המבקש לאפשר למשיבה לשוב לעבודה או למצער להתריע בה לחזור לעבודה, דבר שלא נעשה על ידו. נהפוך הוא, למרות מכתבה של המבקשת מיום 14.3.12, בו ביקשה לשוב לעבודה, בהתאם להחלטת הממונה, בחר המבקש להתעלם מבקשתה.

כפועל יוצא מקביעות אלה, הגיע בית הדין למסקנה כי המשיבה הרימה את הנטל להוכיח את דבר פיטוריה על ידי המבקש בזמן הריונה, מבלי שהתקבל היתר לכך מהממונה, ועל כן חייב, את המבקש לשלם לה את הסכומים כמפורט ברישא להחלטה.

הבקשה וטענות הצדדים: 

6.המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובמקביל הגיש את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין או לחילופין לפריסת הסכום הפסוק, העומד על סך של 34,000 ₪, לשלושים תשלומים שווים וחודשיים. המבקש טוען כי בנסיבות המקרה קיימת הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין, הן במישור סיכויי הערעור והן במישור מאזן הנוחות.

אשר לסיכויי הערעור טוען המבקש כי קיים סיכוי סביר שהערעור יתקבל, שכן בפסק הדין נפלו טעויות מהותיות הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. בקשר לכך נטען, בין היתר בהודעת הערעור, כי בית הדין התעלם מהעובדה שהמשיבה פתחה עסק משלה בסמוך לאירועים, דבר שמעיד על כך שהיה לה אינטרס מובהק ליצור מצג של פיטורים; כי המשיבה התלמדה במספרה משך 7 חודשים, ואין זה סביר שלקראת החגים דווקא המבקש יפטר אותה, ללא עובדת מחליפה; המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי לא היה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטורים כנדרש בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה; המשיבה בחרה ביוזמתה שלא לחזור לעבודה ועל כן אינה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים והודעה מוקמת; שגה בית הדין בכך שלא יחס משקל לעדותה של המשיבה בפני חוקר התמ"ת לפיה מעולם לא נאמר לה שהיא מפוטרת, וכן כי אינה מוכנה לשוב לעבודה בשל רגישות לחומרים כימיים, למרות שהמבקש ביקש זאת; כי שגה בית הדין בכך שביסס את הכרעתו על יישום הלכה הקבועה בע"ע 184/03 עין בר מפעלי אפיה בעינת בע"מ - דוד יוסף, (סי 27 לפסק הדין),טענה אשר הועלתה על ידי בית הדין ביוזמתו, מבלי שניתנה למבקש הזדמנות אמיתית להתמודד עמה.