ע"ע 34992-12-13 כמאל נ' מצליח

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת אביטל רימון קפלן ונציגי הציבור גב' רבקה שלומי ומר יאיר רון; ס"ע 18576-10-11).

בפסק הדין נדחתה תביעתו של המערער והמשיב שכנגד (להלן – המעסיק) לחייב את המשיבה והמערערת שכנגד (להלן – העובדת) להשיב את פיצויי הפיטורים ששולמו לה עקב התפטרותה לצורך טיפול בילד. בית הדין לא קיבל את הטענה שלפיה התפטרות העובדת נעשתה תוך מצג שווא בנוגע לסיבות שהביאו להתפטרותה.

בפסק הדין התקבלה חלקית התביעה שכנגד שהגישה העובדת והמעסיק חויב לשלם לה החזר הוצאות נסיעה לעבודה בעד חלק מתקופת עבודתה וגמול שעות נוספות.

ערעור המעסיק בעניין התביעה להשבת פיצויי פיטורים: ערעור זה סב בעיקרו של דבר על קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי שלפיה העובדת לא הציגה מצג שווא בנוגע לסיבות שהביאו להתפטרותה, וכי התפטרה מעבודתה עקב רצונה לטפל בבתה. מדובר בקביעה עובדתית שלא מצאנו שום הצדקה להתערב בה. בית הדין האזורי יישם נכונה את הפסיקה בעניין זה, עת קבע כי אין בעובדה שהעובדת החלה לחפש עבודה מספר חודשים לאחר התפטרותה כדי לשלול את זכאותה לפיצויי פיטורים על פי סעיף 7 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963. דין פסק דינו של בית הדין האזורי בעניין זה להתאשר מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991.

הערעורים בעניין החזר הוצאות נסיעה: בית הדין האזורי קבע כי בעת קבלתה של העובדת לעבודה, הוסכם בין הצדדים כי שכרה כולל החזר הוצאות נסיעה ממקום מגוריה בעת קבלתה לעבודה. אולם, עת העתיקה את מקום מגוריה וכתוצאה מכך עלו הוצאות הנסיעה בכ- 60%, כי אז לא הייתה הסכמה להכללת העלות הנוספת בתוך השכר. מדובר בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי הנסמכות על העדויות והראיות שהיו לפניו, ולכן אין מקום להתערב בהן. לפיכך, דין הערעור שכנגד על אי פסיקת החזר הוצאות נסיעה לתקופה שעד חודש נובמבר 2008 להידחות, ודין הערעור של המעסיק בנוגע לחיובו בתשלום הפרשי הוצאות נסיעה להידחות גם כן.

הערעורים בעניין גמול שעות נוספות: בית הדין האזורי קיבל את גרסתה של העובדת כי עד חודש דצמבר 2005 (כולל) עבדה במתכונת עבודה קבועה שכללה עבודה בשעות נוספות. בית הדין האזורי דחה את טענתו של המעסיק כי תביעתה של העובדת נגועה בחוסר תום לב. כמו כן, נוכח הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 והיותה של הזכות לתשלום גמול שעות נוספות זכות קוגנטית, נדחתה טענת המעסיק כי העובדת אינה זכאית לגמול שעות נוספות מעבר לשכרה המוסכם. קביעות אלה של בית הדין האזורי מעוגנות היטב בחומר הראיות ובהלכה הפסוקה, ואין מקום להתערב בהן, ולכן ערעורו של המעסיק בעניין זה נדחה.

בהודעת הערעור שכנגד הלינה המערערת על חישוב "ערך שעה" לצורך גמול שעות נוספות. בעניין זה הדין עם המערערת. ראשית, שכרה של המערערת שולם על בסיס חודשי, ולכן צודקת המערערת כי לקבוע את "ערך שעה" על בסיס שכרה חודשי חלקי 186 שעות, ולא על בסיס שכרה היומי, כפי שעשה בית הדין האזורי. שנית, צודקת העובדת כי משנקבע שכר כולל, אין להפחית את הוצאות הנסיעה לצורך חישוב "ערך שעה". לאור המקובץ את שכרה השעתי יש לחשב באופן הבא: שכר של 5,500 ₪ לחודש, השכר על פיו תבעה בכתב התביעה שכנגד (הגם שמעיון בתלושי השכר בשלהי 2005 עולה כי שכר הברוטו גבוה יותר) חלקי 186 שעות, דהיינו ערך שעה עומד על 29.56 ₪. לפיכך, השכר בעד שעה נוספת בעדה מגיע תוספת של 25% עומד על 36.95 ₪. בית הדין האזורי קבע שהעובדת עבדה 287 שעות (סעיף 54 לפסק הדין) ולכן העובדת זכאית לשכר בעד עבודה בשעות נוספות בסך של 10,605 ₪. לפיכך, העובדת זכאית להפרשי גמול שנות נוספות בסך של 1,614 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק כפי שנפסקו על ידי בית הדין האזורי, קרי מיום 1.6.2005 עד למועד התשלום בפועל. נציין, כי הודעת הערעור שכנגד סבה רק על חישוב "ערך שעה" ולא על קביעתו של בית הדין האזורי בנוגע לתקופת ההתיישנות.

לאור המקובץ, ערעור המעסיק נדחה במלואו. הערעור שכנגד שהגישה העובדת מתקבל בחלקו, כאמור בסעיף 4 לעיל. לאור התוצאה, ובהתחשב בכך שההליך היה פרי הגשת הערעור על ידי המעסיק, והערעור שלו היווה את מרכז הדיון, מצאנו לנכון לחייב אותו לשלם לעובדת הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין למעסיק, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י' אדר תשע"ה (01 מרץ 2015) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.