ע"ע 34576-01-14

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו, בו התקבלו עיקר תביעותיו של המערער (להלן: העובד) כנגד מעסיקתו קרוקר אינטרנשיונל בע"מ (להלן: החברה), ונדחתה הטענה לחיוב המשיב, שהוא מנהל החברה ובעלים במשותף שלה, בחובותיה (השופט אורן שגב ונציג הציבור מר הרצל גבע; תע"א 12896-08).

הערעור שלפנינו סב על קביעת בית הדין האזורי לפיה אין לחייב את המשיב בחובות החברה, בין מכוח אחריות אישית ובין מכוח הרמת מסך. נציין במאמר מוסגר כי ערעור העובד הופנה בשעתו גם כנגד פסיקת בית הדין האזורי בקשר לחיובי החברה, וכן הוגש לבית הדין ערעור החברה על חיובה על פי פסק דינו של בית הדין האזורי. משהחברה נקלעה להליכי פירוק עוכבו ההליכים נגדה, ונותר תלוי ועומד ערעור העובד כנגד המשיב.

2.בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי בין העובד ובין החברה סוכם על תקופת עבודה קצובה בת 3 שנים, וכי פיטוריו של העובד במהלך התקופה הקצובה מזכים אותו בסעדים כפי שנקבעו בפסק הדין. כמו כן, פסק בית הדין לזכותו של העובד סכומים נוספים בגין תקופת עבודתו וסיומה.

3.העובד טען בבית הדין האזורי כי יש לחייב את המשיב בכל חיובי החברה כלפיו, ביחד ולחוד. בטענה זו התבסס העובד על הרמת מסך ההתאגדות שבין המשיב לבין החברה כמו גם על התחייבות מפורשת שלטענתו ניתנה לו על ידי המשיב. לעניין הרמת המסך טען העובד כי החברה היא חברה משפחתית בבעלותם ובניהולם הבלעדיים של המשיב ואשתו, גב' לוי; כי המשיב עירב בין פעילותה של החברה לפעילותו האישית ועירב נכסים; כי המשיב פעל בשם החברה באופן שחרג מהמוטל עליה על פי דין לעניין אופי ביצוע תשלומים לעובדיה, ובכללם הוא עצמו; כי המשיב איים עליו, הפעיל עליו לחצים שלא כדין ודאג להטמנת אמצעי האזנת סתר אסורים. לטענת העובד בגין כל אלה יש להרים את מסך ההתאגדות שבין המשיב לבין החברה.

אשר להתחייבות האישית – העובד הצביע על נספח לחוזה עבודה שבו לטענת העובד נטל על עצמו המשיב באופן מפורש את התחייבויות החברה כלפיו (ראו סעיף 22 לכתב התביעה וסעיף 21 לתצהיר העובד).

4.בית הדין האזורי דחה את טענות העובד בדבר חיוב המשיב יחד עם החברה כלפיו. לעניין הטענה בדבר הרמת המסך סקר בית הדין האזורי את העקרונות המשפטיים המבססים הרמת מסך, ובהתייחס לנסיבות כפי שהתבררו לפניו קבע כי "... במקרה דנן אין נסיבות חריגות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות מעל לנתבע 2 [המשיב שלפנינו] וחיובו באופן אישי בחובות הנתבעת. כמו כן, הוסיף בהמשך כי "ממילא לא הוכח לפנינו כי מר לוי פעל בחברה תוך עירוב נכסים באופן שמצדיק את הרמת המסך...".

אשר לטענות העובד בדבר חיובו האישי של המשיב הפנה בית הדין האזורי להסכם עליו הסתמך העובד בטענה זו, וקבע כדלקמן:

"31. ... לא שוכנענו כי היה במעשי הנתבע ובחתימתו על הסכם זה משום נטילת אחריות אישית כלפי התובע. ממילא לא הוכח בפנינו, כי מר לוי פעל בחברה תוך עירוב נכסים, באופן שמצדיק את הרמת המסך בינו לבינה.

32.אך טבעי הוא, שכבעל החברה וכמי שמנהל אותה, יהיה הוא המוציא והמביא בכל הקשור לעסקיה ולהעסקת עובדים בה, ומכאן מעורבותו האישית הישירה בהסכמים שנחתמו עם התובע. אלא, שמכאן ועד לקביעה כי מתקיימות נסיבות המצדיקות את חיובו באופן אישי במחויבויותיה החוזיות של הנתבעת, המרחק רב.

33.לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את תביעת התובע כנגד הנתבע 2."

5.בערעור שלפנינו טוען העובד כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי שדחה תביעתו כנגד המשיב.

6.במסגרת הערעור הגיש העובד בקשה להתיר לו להגיש ראיות חדשות "להוכחת עובדות שאירעו לאחר פסק הדין נשוא הערעור", וזאת לעניין חיוב המשיב כלפיו מכוח עילה של הרמת מסך. הראיות אותן ביקש העובד להגיש נועדו להוכיח את טענתו לפיה לאחר מתן פסק הדין רוקנה החברה מכל פעילות ופעילותה הועברה לחברה חדשה. לאחר ששקלנו את הטענות שבבקשה, לא מצאנו מקום להיעתר לה. זאת מן הטעם שהיא נסמכת על אירועים שאירעו לאחר מתן פסק הדין, שנים רבות לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים.