ע"ע 29129-07-14

השופט משה טוינה

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב – יפו (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי ציבור מר אלכס לוין וגב' ציפורה ארליך; ס"ע 3847-09-11; ניתן ביום 8.7.2014), שבו נדחתה, על כל רכיביה, תביעת המערערת בעניין פיטוריה שלא כדין.

2. אלה, בתמצית, עיקר העובדות הדרושות לעניין: המערערת הועסקה אצל המשיבה מיום 1.1.2008 ועד לפיטוריה. בתביעה שהגישה בבית הדין האזורי טענה המערערת כי פוטרה בהודעה מיום 7.4.2011 בלא סיבה; תוך הפרת הוראות סעיף 4 א לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 (להן: "חוק דמי מחלה"); בניגוד לסעיף 8 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות תשנ"ח- 1998 (להלן – חוק השוויון); ובהליך פסול, משפוטרה בלא שימוע.

   בנסיבות אלה, ביקשה המערערת בתביעתה לחייב את המשיבה בתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בשיעור של כ-150,000 ₪, וכן להורות על השבתה לעבודה.

    

3. בפסק הדין מושא הערעור קיבל בית הדין האזורי את גרסת המשיבה שלפיה חוסר שביעות הרצון מתפקוד המערערת ובעיית התנהגות, הם שעמדו ביסוד פיטוריה.

   בית הדין מצא כי נכון למועד הפיטורים, ניצלה המערערת את מלוא זכויותיה לדמי מחלה מכוח סעיף 4 לחוק דמי מחלה, ולפיכך דחה את טענתה לפיטורים שנעשו בניגוד להוראות סעיף 4א לחוק האמור.

   בית הדין בחן את טענת המערערת להיותה "אדם עם מוגבלות" הזכאי לזכויות שונות מכוח חוק השוויון; הן על פי ההגדרה בסעיף 5 לחוק, שלפיה "אדם עם מוגבלות" הוא מי שמוגבל באופן מהותי באחד או יותר מתחומי החיים העיקרים בשל לקות קבועה או זמנית; והן על פי ההגדרה המרחיבה שנקבעה בבג"ץ מחמלי (בג"ץ 6069/10 רמי מחמלי נ' שירות בתי הסוהר (5.5.2014); להלן: "בג"ץ מחמלי"), שלפיה אדם עם מוגבלות הוא גם מי שבעיני המעסיק מוחזק כסובל ממוגבלות. בית הדין האזורי קבע כי המערערת אינה עומדת בהגדרת "אדם עם מוגבלות" הקבועה בסעיף 5 לחוק השוויון, וזאת לאור האישורים הרפואיים שהציגה, המעידים על הגבלה תפקודית מינורית - עבודה של עד שמונה שעות ביום "עם עומס עבודה מופחת". בנוסף, על בסיס העדויות ששמע ובפרט עדות המערערת, הגיע בית הדין קמא למסקנה שהמערערת לא נתפסה על ידי המשיבה-המעסיקה, כאדם עם מוגבלות, ולפיכך אין המערערת עונה אף על ההגדרה המורחבת של "אדם עם מוגבלות", כפי שנקבעה בבג"ץ מחמלי. על בסיס האמור נדחתה טענת המערערת לפיטוריה שנעשו תוך הפרת סעיף 8 לחוק השוויון.

   לבסוף עמד בית הדין האזורי על המשוב שנערך למערערת בתחילת שנת 2011, שבמסגרתו התייחסה המשיבה לחוסר שביעות הרצון מעבודת המערערת בפן המקצועי ובעיקר בהתנהלות מול הדרג הממונה, ועל ההזדמנויות שניתנו למערערת להציג את עמדתה בפני המשיבה בזימונים לישיבות שימוע שאליהן לא התייצבה, בטרם התקבלה ההחלטה על פיטוריה. בית הדין התעכב על הודעת דוא"ל מיום 4.4.2011 ששלחה המערערת למשיבה ובה ציינה כי אינה רואה צורך "בשום פגישות נוספות. לגבי עניין עזיבת עבודתי יש לפנות אך ורק לעורך הדין שלי". בית הדין האזורי ראה הודעה זו כוויתור של המערערת על זכותה לשימוע בעל-פה, ואת מיצוי הזכות לשימוע בכתב ביסס על מכתבו מיום 24.3.11 של ב"כ המערערת בתשובה לזימון לשימוע. בהתאם דחה בית הדין את הטענה לפיטורים שלא כדין בהעדר שימוע.

4. על רקע כל האמור דחה בית הדין האזורי את תביעת המערערת על כל חלקיה וחייב אותה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.