ע"ע 28905-10-14 תירם נ' עיריית תל אביב יפו

ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב, שבו נתקבלה בקשתה של המשיבה (להלן – העירייה) לסלק על הסף את תביעתו של המערער.

המערער, טכנאי רנטגן במקצועו, עבד בעירייה מיום 10.7.1977 עד לפרישתו לגמלאות ביום 1.8.2011.

בין המערער לבין העירייה התנהלו בעבר הליכים משפטיים רבים. לענייננו יש לציין שני אלה:

1. עב (ת"א) 911435/99 וע"ע (ארצי) 451/03: בהליכים אלה נדחתה תביעתו של המערער בקשר לביטול מינויו כסגן רנטגנאי ראשי במכון הרנטגן של המרכז הרפואי תל אביב, לאחר שנקבע כי לא עמד בהצלחה בתקופת הניסיון למשרה זו, אליה נבחר במכרז פנימי. בהליכים אלה גם נדחתה תביעתו לתשלום 80 שעות כוננות מנהלתית מכוח תפקידו כסגן רנטגנאי ראשי, ונתקבלה גרסת העירייה כי קודמתו בתפקיד של המערער קיבלה תשלום זה כ"הטבה אישית לאחר שלושים שנות עבודה ולאור הישגיה המקצועיים".

2. עב (ת"א) 10981/04: בהליך זה, בין היתר, נדונה תביעתו של המערער בקשר להעברתו ממכון הרנטגן ליחידה למחלות עצם. במסגרת תביעה זו, טען המערער כי בהעברתו ליחידה למחלות עצם נפגע שכרו, נוכח העובדה שלא משולמות לו כוננויות מחלקתיות. בית הדין האזורי קבע כי העברתו ליחידה למחלות עצם נעשתה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המשיבה, והייתה החלטה סבירה, ראויה ומידתית. במסגרת הליך זה, נקבע כי התחייבות המשיבה כי שכרו של המערער לא ייפגע עקב המעבר ליחידה למחלות עצם מוגבלת לשכר היסוד של המערער, ואינה חלה על תשלומים מותנים, כגון כוננויות, שהמערער אינו זכאי להן נוכח העובדה שביחידה למחלות עצם העובדים לא משובצים לכוננות. לאור האמור, נדחתה תביעתו של המערער להפרשי שכר, דהיינו הכוננויות המחלקתיות.

בתביעתו מושא הליך זה תבע המערער תשלום "שעות הכוננות שנגזלו ממנו" במהלך תקופת עבודתו, כמפורט להלן: 45 שעות כוננויות מחלקתיות לכל חודש עבודה בתקופה בה עבד ביחידה לצפיפות עצם (15.8.2004 עד 31.7.2011); 111 שעות כוננויות מינהלתיות לכל חודש עבודה בתקופת עבודתו כסגן רנטגנאי ראשי (1.6.1998 – 30.4.1999).

בית הדין האזורי קיבל את בקשתה של העירייה לסלק על הסף את התביעה מחמת מעשה בית דין, וקבע כי תביעותיו של המערער לכוננויות מחלקתיות ולכוננויות מינהלתיות נדונו והוכרעו בהליכים הקודמים בינו לבין העירייה, ופסקי הדין בהם הפכו לחלוטים; ההסכם הקיבוצי מיום 14.8.1998 עליו מסתמך המערער היה בידיעתו של המערער, ובכל מקרה הסכם קיבוצי הוא נחלת הכלל, ובמיוחד בהתחשב בעובדה שהמערער היה מיוצג בהליכים קודמים אין לקבל את הטענה שלא יכול היה לדעת על קיומו; לא ניתנה למערער הבטחה או התחייבות לתשלום שעות הכוננות עם פרישתו. במסגרת מו"מ על פרישה מוקדמת, הועלתה הצעה שכללה גם תשלום שעות כוננויות מינהלתיות, אולם המו"מ לא הבשיל להסכם פרישה.

בערעור לפנינו זנח המערער את טענתו כי פסקי הדין בהליכים הקודמים בעניינו לא יצרו "מעשה בית דין", וטענתו הייתה כי תביעתו הוגשה ב"עילה נפרדת וחדשה שנולדה לעת פרישה", שלפיה לעת פרישה מגיעות למערער הכוננויות שנמנעו ממנו במהלך תקופת עבודתו. על כך ניתן ללמוד, לגרסתו, מהמכתבים שבהם הועלתה אפשרות כי ישולמו למערער שעות הכוננות עם פרישתו מעבודה, המבססים נוהג לשלם לעת פרישה תשלומים שהגיעו לעובד בתקופת העבודה. כמו כן, פרופ' גרייף טען כי קודמתו בתפקיד של המערער קיבלה כוננויות מינהלתיות לעת פרישה, והדברים עולים גם ממכתבו של פרופ' ברבש לח"כ מיכאל איתן. כמו כן טען כי בהליך שבין העירייה לבין עובד אחר שולמו לאותו עובד לעת פרישה כוננויות שלא שולמו לו במהלך תקופת עבודתו, וזאת מכוח ההסכם הקיבוצי משנת 1998, שהמערער לא ידע ולא יכול היה לדעת על קיומו.

העירייה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי, והדגישה כי תביעתו של המערער סבה על שעות כוננות שלטענת המערער הגיעו לו במהלך תקופת עבודתו ולא על תנאי הפרישה, שבקשר אליהם הגיש הליך נוסף; המערער מנסה "לייצר" עילת תביעה חדשה, זכויות לעת פרישה, עילת תביעה שאינה קיימת; עילות התביעה של המערער נדונו והוכרעו מזמן, ופסקי הדין בהם נדחו התביעות הם חלוטים.