אקסטרא זול בע"מ ואח' נ' אימאן אבו סיני

  השופטת סיגל דוידוב-מוטולה 

• בבית הדין האזורי בנצרת התבררה תביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקשים בנוגע להתפטרותה מעבודתה ולזכויות שונות הנובעות מכך (השופטת אורית יעקבס; סע"ש 3276-02-15). סכום התביעה עמד על סך של 69,928 ₪. בפתח דיון ההוכחות ולאחר הצעה שהועלתה בקשר לכך על ידי ב"כ המבקשים, הסמיכו הצדדים את בית הדין לפסוק בדרך של פשרה, ללא נימוקים, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, על סמך כל החומר המצוי בתיק לרבות סיכומים שיוגשו על ידם, כאשר הסכמה זו התייחסה במפורש גם לשאלת חבותו האישית של המבקש 2.

• על יסוד הסמכה זו, ולאחר עיון בכל החומר, לרבות כתבי הטענות, תצהירי הצדדים והסיכומים, נתן בית הדין האזורי את פסק דינו ביום 12.1.17, ובמסגרתו חייב את המבקשים, יחד ולחוד, לשלם למשיבה סך של 30,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים וכן סך של 22,000 ₪ בגין שאר רכיבי התביעה, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

   

• ביום 14.2.17 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין, במסגרתו טענו, בין היתר, כי לא הייתה עילה להרים את מסך ההתאגדות נגד המבקש 2 ולחייבו באופן אישי. בקשר לכך נטען כי המבקש לא היה מעסיק או בעל מניות אלא עובד של חברה אחרת; לא התקיימו כלל התנאים הנדרשים לצורך הרמת מסך; משמעות הפסיקה לפי סעיף 79א' לא הוסברה למבקש על ידי בא כוחו דאז, על אף שהמבקש נכח באולם בית הדין; ובא כוחו כלל לא פנה לקבל את הסכמתו. עוד נטען לגבי חלק מרכיבי התביעה לגופם; לפסיקת סכום המקבל את רוב טענות המשיבה ללא הצדקה ועל אף שביצעה הרחבת חזית במסגרת תצהירי העדות מטעמה; וכן להעדר "תקרה" בהסמכת בית הדין לפסוק לפשרה.

• יום לאחר הגשת הערעור, ביום 15.2.17, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בהחלטת בית דין זה מאותו יום (השופט אילן איטח) נדחתה הבקשה בלא שהתבקשה תגובה, מהטעם שנעדרה הנמקה.

  בהמשך לכך הוגשה הבקשה שלפני ביום 5.3.17, ובמסגרתה עותרים המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין והליכי ההוצאה לפועל שהחלו להינקט. המבקשים טוענים כי ככל שישלמו למשיבה את הסכום הפסוק ולאחר מכן יתקבל ערעורם, לא ניתן יהיה להיפרע ממנה, והדיון בערעור יהפוך לתיאורטי. לטענת המבקשים, דחיית הבקשה תגרום להם פגיעה בעיסוקם, הכנסתם והתנהלות חייהם. עוד נטען כי סיכויים לזכות בערעור גבוהים במיוחד.

  להשלמת התמונה אציין כי בהחלטתי מיום 6.3.17 לא מצאתי מקום ליתן צו עיכוב זמני במעמד צד אחד עד למתן ההחלטה בבקשה. עוד ציינתי כי על פני הדברים, נימוקי הערעור מתייחסים בעיקר למבקש 2 בעוד שתיק ההוצאה לפועל נפתח כנגד המבקשת 1. המבקשים הגיבו לכך בהבהרה כי ערעורם על כל נימוקיו מתייחס לשניהם, וכי המבקש 2 צורף אף הוא לתיק ההוצאה לפועל.

   

   

• המשיבה מתנגדת לבקשה, בהתבסס על הכלל לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין כספי. לגישתה, סיכויי הערעור נמוכים מאוד עד אפסיים, בהתחשב בעובדה שהצדדים קיבלו את הצעת בית הדין והסמיכו את בית הדין לפסוק בדרך של פשרה, ללא נימוקים, לפי סעיף 79א', והדברים קיבלו ביטוי בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 28.11.16. כן נטען כי בית הדין קמא הסביר את משמעות מתן פסק הדין בדרך של פשרה, וגם באי כוח הצדדים הסבירו ללקוחותיהם את משמעות הדברים, והדברים מצאו ביטוי ברור בפרוטוקול, כך שאין כל ממש בטענת המבקש לפיה לא ידע ולא הבין דבר.

  אשר למאזן הנוחות נטען כי טענת המבקשים כי הליכי הגבייה יגרמו להם נזק בלתי הפיך ופגיעה בעיסוקם והכנסתם, נטענה בעלמא, ללא פירוט מספיק. לטענת המשיבה, התשלום בגין הזכויות הסוציאליות עבור תקופת עבודה וסיומה הן בבחינת דין קדימה, ומן הראוי לתת להן עדיפות, ולא לעכב ביצוען. כן צוין כי המשיבה עובדת במשרד רואי חשבון, מקבלת משכורת קבועה והיא יציבה מבחינה כלכלית, כך שככל שיתקבל הערעור, לא תהיה למבקשים כל בעיה לקבל את כספם חזרה.