ע"ע 25530-10-14, 28924-10-14 בשאראת נ' גרוס

לפניי בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה.

בבית דין זה תלויים ועומדים שני ערעורים עצמאים מטעם הצדדים כנגד פסק הדין שניתן ביום 10.9.14 על ידי בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופט מירון שוורץ ונציגי הציבור מר מנחם פישר ומר שמעון אלמאלם; ס"ע 35242-05-10), במסגרתו חויב המשיב לשלם למבקש זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו אצלו. עיקר נימוקי פסק הדין פורטו בהחלטת השופטת סיגל דוידוב-מוטולה מיום 6.11.14 ואין מקום לשוב ולחזור עליהם במסגרת ההחלטה דנן.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל החומר המונח בפניי בית הדין, נחה דעתי כי בנסיבות הספציפיות של התיק שלפניי, יש מקום להורות למשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של המבקש.

זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד. ביטוי לכך ניתן הן בפסיקת בית המשפט העליון והן בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. ככל זכות, גם זכות הגישה לערכאות אינה זכות מוחלטת, ויש לאזן בינה לבין אינטרסים אחרים, לרבות האינטרס של הצד השני שלא להיות מוטרד ללא סוף, או אינטרס הנתבע כי לא ייצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. עם זאת, אין מחייבים בעל דין בהפקדת ערובה רק מחמת עוניו.ו

אמנם בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן- תקנות בית הדין לעבודה) לא מצויות תקנות מקבילות לתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הדנות בחיוב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור, וכן לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. אולם, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט – 1969.

בעניין פתחי אבו נסאר נקבע, כי גם כאשר מתקיימות נסיבות המצדיקות חיוב בעל דין בהפקדת ערובה, על בית הדין למזער את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות.