ע"ע 23204-07-14 מעונות מרגוע פ.מ. בע"מ נ' מרינה פופוב ואח'

השופטת רונית רוזנפלד

1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב מיום 8.7.14 (השופט יצחק לובוצקי; תע"א 5026/09). בפסק הדין קיבל בית הדין האזורי את תביעת המשיבות בחלקה, וקבע כי הן זכאיות להפרשי שכר ולהחזר ניכויים משכרן, כמו גם לזכויות סוציאליות שונות. כפועל יוצא מכך קבע בית הדין האזורי כי על המבקשת לשלם למשיבות סך 274,488 ש"ח בערכי ברוטו. בבקשתה טוענת המבקשת כי במסקנותיו המשפטיות של בית הדין האזורי נפלו טעויות המצדיקות לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

הרקע העובדתי

2.לפי שפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי, המשיבות הועסקו על ידי המבקשת כמטפלות וכאחיות במשך תקופות שונות (להלן גם: העובדות). ביום 1.12.08 הועברה פעילות המבקשת, חברת מעונות מרגוע פ.מ. בע"מ (להלן: החברה), לחברת נחלת מרגוע בע"מ. במועד זה נשלחו לעובדות מכתבי פיטורים המודיעים על הפסקת העסקתן בחברה החל מיום 31.12.08.

3.בסיום תקופת עבודתן הגישו העובדות את תביעתן כנגד החברה. כל העובדות כללו בתביעתן תביעה להפרשי שכר בגין ניכוי חצי שעת הפסקה משכרן חרף העובדה שלא קיבלו הפסקה בפועל; תביעה לתשלום בגין שעות נוספות לרבות בגין עבודתן במשמרת לילה, ימי חג ושבת; תביעה להחזר ניכויים שלא כדין בגין שווי ארוחות; פדיון חופשה ודמי חגים. המשיבות 1, 3-6 תבעו גם הפרשי פיצויי פיטורים; המשיבות 2, 3 ו-4 תבעו דמי הבראה; המשיבות 5 ו-6 - תמריץ אחיות; המשיבות 2 ו-6 - הפרשות מעביד לקרן פנסיה; המשיבה 1 – דמי נסיעות; המשיבה 2 - פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ודמי הודעה מוקדמת; המשיבה 6 –תשלומים לקרן השתלמות.

פסק הדין של בית הדין האזורי

4.בית הדין האזורי דן בתביעת העובדות להפרשי שכר, שהורכבה משלושה ראשים: הפחתת שעות ההפסקה משעות עבודתן, זכאותן לגמול שעות נוספות עבור ימי עבודה רגילים וזכאותן לגמול בגין שעות נוספות במסגרת עבודתן במשמרת לילה, ימי שבת וחג. אשר לשעות ההפסקה ציין בית הדין כי לא שוכנע שהעובדות קיבלו הפסקה בהתאם לדין, ומשכך קבע כי אין להפחית זמני הפסקה משעות עבודתן בחברה. אשר לתביעה לגמול שעות נוספות ציין בית הדין כי החברה הסכימה עם הקביעה העקרונית לפיה יש להכיר בזכאותן של העובדות לתשלום שעות נוספות על פי דוחות הנוכחות שלהן, ולא על פי שעות המשמרת הרשמיות. כמו כן קיבל בית הדין את טענת העובדות כי סוכם איתן בעל פה על תוספת שכר בשיעור 50% בגין עבודה במשמרת לילה. בית הדין קבע כי אף לטענת החברה, שולם לעובדות שכר בשיעור 150% בגין עבודת לילה. בית הדין דחה את טענת החברה כי סכום זה שולם כהסדר גלובלי שבא להמיר את זכאותן של העובדות לגמול שעות נוספות. בית הדין ציין כי על פי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002, על החברה למסור לעובדות הודעה על גובה השכר המוסכם. החברה לא עשתה כן, ועל כן עליה הנטל להוכיח את טענתה לעניין גובה השכר. משלא הוכחה טענת החברה כאמור, קיבל בית הדין את טענת העובדות כי השכר כפי שסוכם עימן עבור עבודת לילה הוא בשיעור 150%. משכך, בהיות השכר בשיעור זה השכר הרגיל המגיע עבור עבודה משמרת לילה, יש לחשב את גמול השעות הנוספות המגיע לעובדות בגין עבודתן במשמרת לילה ובימי המנוחה השבועית וחג על פיו. משקיבל בית הדין את טענותיהן של העובדות לעניין רכיב זה, מצא הוא לנכון לאמץ את חישוביהן כפי שפורטו בחוות הדעת החשבונאית שהוגשה מטעמן.

בהמשך לכך קיבל בית הדין את תביעתן של העובדות להחזר ניכויים משכרן בגין שווי ארוחות. בית הדין ציין כי אין חולק כי העובדות לא הסכימו בכתב לניכוי סכומים אלה משכרן, ואך מטעם זה יש מקום לקבל את תביעתן. כמו כן, לא הוכח כי העובדות קיבלו ארוחות בשווי הניכוי משכרן. בהיעדר תחשיב נגדי מטעם החברה אימץ בית הדין את תחשיב העובדות לעניין זה.

נוכח קביעתו בעניין ניכוי שעות ההפסקה, קבע בית הדין כי חישוב יום חופשה של העובדות יערך לפי יום עבודה בן 8 שעות, ופסק לעובדות יתרת פדיון חופשה. אשר לרכיב דמי חגים קבע בית הדין כי למעשה אין מחלוקת כי העובדות קיבלו תשלום מוגדל בסך 150% בגין ימי חג. בית הדין דחה את טענת העובדות לקבלת יום חופש חלופי במקום יום החג שעבדו, וקבע כי העובדות זכאיות לדמי חגים רק בגין הימים בהן לא עבדו בחג בשיעור 150%. כמו כן זקף בית הדין תשלומים ששולמו לחלק מן העובדות כדמי הבראה על חובות עבר, ובהתאם, קיבל בית הדין בחלקה את תביעתן לתשלום יתרת דמי הבראה; קיבל את תביעתן של חלק מן העובדות להפרשי פיצויי פיטורין וקיבל את טענת הקיזוז של החברה בגין פיצויי פיטורים ששולמו ביתר, לגבי חלקן האחר של העובדות.

אשר לתביעת העובדות 5-6 לתמריץ אחיות קבע בית הדין כי הן זכאיות לתמריץ שיחושב על בסיס שכרן המלא, וכי אין יסוד לתביעת התמריץ על יסוד שכר בשיעור 150%.

בית הדין דחה את תביעתן של כל העובדות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים מן הטעם שנטענה ללא כל פירוט, ודחה את תביעתן של העובדות 2 ו-6 להפרשות לקרן פנסיה מאחר שלא הוכח כי הסכומים שנתבעו אכן לא שולמו להן. בית הדין קבע כי המשיבה 2 התפטרה מעבודתה ועל כן אין היא זכאית לפיצויי פיטורין ולדמי הודעה מוקדמת; כי המשיבה 6 פוטרה על פי היתר ממשרד התמ"ת (כשמו אז) ביום 28.2.09 וכי היא ויתרה על האפשרות לעבוד אצל המעביד החדש, ולפיכך אין היא זכאית לתמורת הודעה מוקדמת. כמו כן דחה בית הדין את טענת העובדות להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב גב' ויויאן מנדלר, הנתבעת 2, בחובות החברה. בית הדין חייב את החברה בתשלום הוצאות לעובדות בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ. כמו כן חייב את העובדות לשלם הוצאות לחברה בסכום זהה. לעניין ההוצאות צירף נציג ציבור (עובדים) מר שמעון לפיד את דעתו החולקת, לפיה אין מקום לפסוק את אותו סכום של הוצאות בגין עילה אחת עבור אדם אחד, ולהשוותו לסכום ההוצאות של מספר תובעים בגין מספר עילות, והיה מקום לפסוק לעובדות הוצאות בשיעור גבוה.

ההליכים לפני בית דין זה

5.על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישו העובדות ערעור ביום 13.7.14. בערעורן טוענות העובדות כי בית הדין לא התייחס לסוגיית תשלום פיצויי הלנה או פסיקת הפרשי ריבית והצמדה שנטענה בנוגע לכלל רכיבי התביעה; כי היה מקום לפסוק לעובדות 5-6 תמריץ אחיות עבור כלל תקופת העסקתן; כי נוכח קבלת הטענה כי העובדות זכאיות להפרשי שכר בגין שעה רגילה במשמרת לילה, היה מקום לקבל את תביעת העובדות 1, 3 ו-4 להפרשי פיצויי פיטורים; מכלול הראיות שהונח לפני בית הדין מראה כי לא היה מקום לפטור את גב' מנדלר מאחריות כלפי העובדות, ובית הדין לא דן בתביעתן להרמת מסך באופן מפורט. עוד טוענות העובדות כי היה מקום לפסוק לטובתן הוצאות על פי הסכמי שכר הטרחה לניהול תביעתן לרבות בגין שירותי המומחים שחוות דעתם הוצגו בתיק. כמו כן, ביקשו העובדות לבטל את ההוצאות שנפסקו לחובתן בגין דחיית התביעה נגד גב' מנדלר, ואת ההוצאות שנפסקו בגין בקשתן למתן פסיקתא.

6.להשלמת התמונה יצוין כי ביום 16.7.14, לאחר הגשת הערעור מטעם העובדות, הגישה החברה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית הדין האזורי. בהחלטתו מיום 16.7.14 החליט בית הדין האזורי לעכב את ביצועו של פסק הדין באופן ארעי למשך 30 יום, על מנת ליתן הזדמנות לחברה לפנות לבית דין זה. על החלטה זו הגישו העובדות בקשת רשות ערעור, בה טענו כי הן הגישו ערעור על פסק הדין ביום 13.7.14, ועל כן, נעדר בית הדין האזורי סמכות לעכב את ביצועו של פסק הדין (בר"ע 35670-07-14). בעקבות החלטת בית הדין מיום 22.7.14, בה הובהר כי בית הדין האזורי לא היה מוסמך להורות על עיכוב ביצוע, הוגשה בקשת החברה לבית דין זה לעיכוב ביצוע. בקשת רשות הערעור שהוגשה כנגד החלטת בית הדין האזורי נמחקה ביום 23.7.14 ללא צו להוצאות. לאחר זאת הודיעו העובדות כי הן עומדות על פסיקת הוצאות בבקשה. בהחלטתי מיום 24.7.14 נקבע כי סוגיית ההוצאות תובא בחשבון במסגרת הדיון בבקשת החברה לעיכוב ביצוע.