מג'יד דניאלי נ' מרדכי אליאזדה

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (השופט עמי רוטמן ונציגי הציבור מר בועז סנדרוב וגב' אורית שפירא היימן; סע"ש 22403-08-17), אשר דחה את תביעתו של המערער נגד המשיב לתשלום סכום של 553,290 ₪, וחייב את המערער בהוצאות משפט בסך 25,000 ₪.

גלגולו של הליך הזה החל בבית משפט השלום בתביעתו של המערער נגד המשיב לתשלום סכום התביעה מכוח השותפות שלטענתו התקיימה ביניהם. מנגד, הגיש המשיב נגד המערער תביעה לבית הדין לעבודה בגין זכויות שונות המגיעות לו לטענתו נוכח העובדה שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעסיק.

נוכח המחלוקת האם מדובר בשותפות או ביחסי עבודה בין הצדדים החליט בית משפט השלום להעביר את ההליך לבית הדין לעבודה, בהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 (להלן – חוק בתי המשפט), וזאת בשל כך שהסמכות הייחודית לדון בשאלת קיום יחסי עובד מעסיק מוקנית לבית הדין לעבודה, מכוח הוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן – חוק בית הדין לעבודה). משנקלע המערער להליכי פשיטת רגל עוכבה תביעת המשיב נגדו, ואילו בית המשפט המחוזי אישר למערער להמשיך בהליך זה.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אנו סבורים שיש לדחות את הערעור.

בית הדין האזורי הגיע למסקנה שלא התקיימה שותפות בין הצדדים ומדובר ביחסי עובד מעסיק. זאת, תוך שהוא בוחן את כוונת הצדדים, וכן את יחסי הכוחות הלא שוויוניים ביניהם שעה שהמערער היה זכאי ל- 70% מהכנסות החנות ואילו המשיב רק ל- 30%, שלאחר ניכוי עלויות רכישת המלאי והוצאות, נותר מהם למעשה רק 15%.

עוד קבע בית הדין האזורי כי המערער הוא שהחליט על צירופו של שותף נוסף לעסק וזאת מבלי שביקש או קיבל את הסכמתו של המשיב, המערער הוא זה שניהל למעשה את העסק, קבע את זהות העובדים, מחירים והיקפי מלאי הסחורות שיהיו בחנות, ותפקידו של המשיב התמצה בהפעלת החנות וניהולה. המערער הוא זה שהיה הגורם המוסמך לחייב את המשיב בכל הנוגע לתשלומים בגין הוצאות החנות, אולם למשיב לא הייתה סמכות או אפשרות לחייב את המערער.

בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי לאורך 16 שנות עבודתם המשותפת של הצדדים, הגם שהגדירו את יחסיהם כשותפות, הרי שחלק לא מבוטל מן התקופה היה המערער בעליה של חברה בע"מ הנושאת את שמו, וכלל לא ברור האם החנות ופעילותה נוהלו במסגרת החברה בע"מ, או שזו נועדה לשמש כשותפתו של המשיב בהפעלת החנות.

בעיקרו של דבר, קביעותיו של בית הדין האזורי בדבר מהות היחסים בין המערער לבין המשיב הן קביעות עובדתיות, וכידוע ערכאת הערעור ממעטת להתערב בקביעות עובדתיות שהוכרעו בבית הדין האזורי (ע"ע (ארצי) 28334-12-19 שרם – דיפור חפירות ותשתיות בע"מ (סעיף 3 לפסק דין) (15.7.2020)). על כן, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי לא התקיימו בין המערער לבין המשיב יחסי שותפות אלא יחסי עובד מעסיק. נציין, שאיננו סבורים כי העובדה שהמערער והמשיב לא היו שותפים בחלקים שווים מעידה בהכרח על העדר אינדיקציה לשותפות ביניהם, שכן אין הכרח כי חלקם של השותפים בשותפות יהיה זהה. אולם, כאמור, קביעתו של בית הדין האזורי כי לא התקיימו יחסי שותפות מבוססת על קביעות עובדתיות אחרות, שבהן כאמור לא מצאנו מקום להתערב.

אשר לתביעותיו הכספיות של המערער כלפי המשיב, הנובעות מחתימתו על מסמך מיום 12.11.2016 (להלן – מסמך ההתחייבות): התביעות הכספיות שבהן מדובר עוסקות בהשבת כספים שונים שניטלו לטענת המערער מהחנות על ידי המשיב, ובין היתר סכום של 73,129 ₪ שניטל על ידי המשיב מקופת החנות, וכן השבת סכום מזומן שנגנב מביתו של המשיב בסך של 42,560 ₪. משקבע בית הדין כי מדובר ביחסי עובד ומעסיק הרי שאין לחייב את המשיב ביחס לחובות נטענים לגבי המלאי בחנות. בהקשר זה גם קיבל בית הדין האזורי את טענת המשיב כי לא הבין את מהות המסמך עליו חתם וכי חש מאוים בשל נוכחות אחיינו של המערער במפגש בו נחתם מסמך ההתחייבות.