ע"ע 22557-10-14

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים ( השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור גב' רבקה לוי ומר נתי ביאליסטוק כהן; ס"ע 11285-01-12), אשר דחה את תביעת המערערת על כל רכיביה.

2.לאחר ששמענו את טענות הצדדים לפנינו, עולה כי עיקר טענתו של ב"כ המערערת מתייחסת לשאלת ההתיישנות ולטענה כי יש להחיל על המערערת את תנאי עובדי המדינה כפי שקבוע בסעיף 8א(ג) לחוק יד בן צבי, התשכ"ט-1969 (להלן: החוק).

3.באשר לשאלת ההתיישנות, ב"כ המערערת מבקש להחיל את סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), לפיו הודאת בעל דין מאריכה את תקופת ההתיישנות ממועד ההודאה בזכות. ב"כ המערערת רואה בעדויותיהם של עדי המשיבה בנושא קרן ההשתלמות הודאת בעל דין המאריכה את טענת ההתיישנות.

נציין כי המשיבה העלתה את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה, דהיינו בהזדמנות הראשונה, ובית הדין האזורי קבע כי יש לקבלה וכתוצאה מכך קבע כי ככל שהתביעות נוגעות לתקופה שעד 5.1.05, התביעות התיישנו.

להשלמת התמונה נאמר כי המערערת עבדה במשיבה מיום 1.11.97 ועד ליום 31.8.08, כשהיא הגישה את תביעתה בינואר 2012, שלוש וחצי שנים לאחר סיום עבודתה. לגבי כל רכיבי התביעה המערערת, אשר ידעה במהלך עבודתה לעמוד על זכויותיה, היתה מודעת לזכויותיה. למרות זאת, המערערת בחרה להמתין ולהגיש את תביעתה כעבור שלוש וחצי שנים כאמור לעיל.

מטבע הדברים, ב"כ המשיבה טען להתיישנות בהזדמנות הראשונה כאשר עיקר טענתו של ב"כ המערערת התייחסה לתחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, למרות שבהודעת הערעור טענה זו לא הועלתה כלל.

4.סעיף 9 לחוק ההתיישנות, קובע בזו הלשון:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מים ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

מלשונו של הסעיף עולה כי אין לראות בהודאה שהיתה עמה טענת התיישנות כהודאה. ובעניינו טענת ההתיישנות נטענה ולא היתה כל הודאה מצד המשיבה לזכות כלשהי למערערת. גם העדויות אליהן מפנה ב"כ המערערת אינן מהוות הודאה אלא תשובות בחקירה נגדית שאינן חד משמעיות ואין מייצגות באופן רשמי את עמדת המשיבה. על כן, דין טענה זו להידחות וקביעתו של בית הדין האזורי לגבי ההתיישנות היא נכונה.

5.אשר לטענתו של ב"כ המערערת כי יש להחיל על המערערת את סעיף 8א(ג) לחוק וכי אין לקבל את התנהלות המשיבה בכך שבמשך 12 שנה החתימה את המערערת על חוזים אישיים, ביודעה כי אין מדובר בתפקיד זמני לתקופה או למשימה מוגדרת כאמור בסעיף 8א(ד).

אומנם, על פני הדברים, הדעת אינה נוחה מהתנהלות המשיבה כלפי המערערת, אך בנסיבות העניין משהועלה הנושא לראשונה שלוש וחצי שנים לאחר סיום תקופת העסקה במהלכה חתמה המערערת - כשהיא מודעת להשלכות חתימתה על ההסכם - מידי שנה על הסכם לתקופה קצובה, לא מצאנו לנכון להכריע בנקודה זו בעניינה. גם כאשר נשאל ב"כ המערערת מה הנפקות של אי מתן מעמד למערערת של עובדת קבועה, בכל הקשור לזכויותיה הכספיות, השיב כי מדובר רק באי תשלום קרן השתלמות.