ע"ע 22337-10-16

בבר"ע אינה תקדים מחייב; גם אם צו ההרחבה חל על המבקשת, הצו לא חל באופן אוטומטי, ומשנקבע כי שכרו הבסיסי של המשיב עומד על סך של 8,500 ₪ לחודש, קרי גבוה מ- 150% מהשכר המקסימלי המשולם לפי הטבלב בצו ההרחבה, המבקשת פטורה מלשלם תשלומים על פי צו ההרחבה, שהוראותיו מכוונות למי ששכרו נמוך יותר. כן נטען, כי בתלושי השכר של המשיב מופיעים תשלומי שעות נוספות, ולכן יש לדחות את פסק הדין ביחס לרכיב זה, במיוחד כאשר מדובר בהערכה בלבד; בפועל שולם למשיב סך של 35,147 ₪ בגין שעות נוספות, המופיעים בתלושי השכר, ובעקבות פסק הדין תאלץ המבקשת לשלם למשיב סכום נוסף של 69,679 ₪, ולמעשה המשיב זוכה ב"תשלומי כפל" של שעות נוספות; המשיב עצמו אישר כי שולמו לו השעות הנוספות המגיעות לו. עוד נטען כי משלא חל על המבקשת צו ההרחבה, אין לחייבה בפיצוי בגין אי הפקדות לפיצויים; בפיצוי בשל אי הפקדה לפנסיה; פיצוי בשל אי הפקדה לקרן השתלמות; בתשלום פדיון חופשה; ודמי הבראה.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי למשיב לא יגרם כל נזק מהותי מעיכוב ביצוע הסכום הפסוק, שכן הוא יוכל לקבל את כספו מאוחר יותר ככל שידחה הערעור. מנגד, ביצוע פסק הדין באופן מיידי עלול לגרום למבקשת נזק כספי כבד, שכן היא מעסיקה כ-50 נהגים אשר יטענו לטענה דומה של תחולת צו ההרחבה. בנסיבות אלה, ובהתחשב בשאלה המשפטית העומד בבסיס הערעור בדבר תחולת צו ההרחבה, יש הצדקה להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

המשיב מתנגד לבקשה לעיכוב ביצוע וטוען כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת הערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. עוד נטען כי מטרת הבקשה היא להתחמק ולדחות עד קץ את התשלומים בהם חויבה המבקשת. לטענת המשיב גם לגופם של דברים יש לדחות את הבקשה. לטענתו, סיכויי הערעור שהגישה המבקשת קלושים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, מבוסס על קביעות עובדתיות מתוך התרשמות בית הדין מן העדויות שבאו בפניו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. עוד נטען כי טענותיה של המבקשת לגבי אי חלות צו ההרחבה בענף ההובלה, תוך הסתמכות על הסיווג האחיד, נידונו כבר ונדחו הן על ידי בית הדין האזורי והן על ידי בית דין זה במסגרת בקשת רשות הערעור (בר"ע 31443-03-16; מיום 4.4.16), ואין בהחלטה בכדי להרפות ידיה של המבקשת מבקשה זו.

אשר למאזן הנוחות נטען, כי המבקשת לא הוכיחה שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ולאחר מכן יתקבל הערעור, תתקשה לגבות מהמשיב את הסכומים שנפסקו לטובתו. כן צויין, כי עובר למתן פסק הדין, הוגשו כנגד המבקשת מספר תביעות של נהגים שעניינם תחולת צו ההרחבה בענף ההובלה, כך שאין ממש בטענת המבקשת בדבר נזק כספי שעלול להיגרם בשל הגשת תביעות דומות של נהגים המועסקים על ידה. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, אין כל הצדקה לדחייה נוספת של תשלום הסכום הפסוק ומתוכו גם תשלומי שכר עבודה והפרשות לפנסיה שנגרעו ממנו במהלך כל תקופת העבודה.

הכרעה:

נקודת המוצא היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל ומותנה, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים (ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ - מוחמט סווחטורק (14.6.12)).

כאשר פסק הדין כספי - גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, שכן ההנחה הינה כי אם המבקש יזכה בערעור יוכל לקבל חזרה את כספו. לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני (16.1.14)).