ע"ע 19533-10-15

בעניין פיטוריה לאחר שנערך השימוע. ביום 21.3.2012 הודיעה נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה כי הוחלט שלא ליתן צו הגנה למבקשת. ביום 6.5.12 החליט מנכ"ל המשרד לפטר את המבקשת, ובמכתב הפיטורים נאמר כי המבקשת פוטרה עקב תפקוד לקוי, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בהיעדרויות מהעבודה, הספקי עבודה נמוכים, עיסוקים אישיים במהלך העבודה, ויחסי אנוש עכורים. על ההחלטה לפטרה הגישה המבקשת ערר לנציב שרות המדינה (להלן- הנציב), וביום 1.8.12 החליט הנציב לדחות את הערר. בקשה לצו מניעה זמני שיורה על ביטול החלטת הנציב נדחתה בהחלטת בית הדין האזורי מיום 25.11.2012.

בפסק דין רחב יריעה דחה בית הדין האזורי את תביעותיה של המבקשת. נפסק, כי לא נפל פגם בהחלטת הנציב המצדיק התערבות בה; הנציב התייחס לכל המסמכים וטיעונים שהובאו בפניו וקבע שפיטוריה של המבקשת היו נוכח אי התאמתה ותפקודה הלקוי ולא כטענתה בשל תלונותיה וגילה.

התביעה לפיצויים בשל פיטורים שלא כדין וכן לפיצוי בגין הפליה מחמת גיל נדחתה אף היא. בפסק דין מפורט ומנומק סקר בית הדין את העדויות והראיות שלפניו, ועל יסוד התרשמותו מהן קבע כי המבקשת פוטרה בהליך כדין, מנימוקים ענייניים ומקצועיים, בשל תפקודה הלקוי, ואופן התנהלותה במשך תקופה ארוכה. כמו כן קבע בית הדין האזורי כי נערך למבקשת שימוע כדין. בנוסף, נקבע כי העובדה שהמדינה עיכבה את ההחלטה בנוגע לפיטורי המבקשת עד לסיום בירור תלונתה על ידי מבקר המדינה, מלמדת שמסקנות המבקר היוו חלק ממערך השיקולים בשאלה האם לפטרה אם לאו, וכי ההחלטה בדבר פיטוריה טרם נפלה עובר לקיום השימוע.

בהתייחס לטענתה של המבקשת כי הסיבה האמיתית לפיטוריה הייתה מצבה הבריאותי, ציין בית הדין כי טענה זו הועלתה לראשונה בכתב התביעה המתוקן, ולא הועלתה במסגרת השימוע שנערך למבקשת, או בבקשתה לסעד זמני, או בכתב התביעה הראשון שהוגש לבית הדין. כמו כן המבקשת לא הגישה בזמן אמת אישורים רפואיים או בקשות בהן נטען למצב בריאותי לקוי. המבקשת הייתה מודעת לפנייה שנעשתה לרופא המשפחה בקשר לאישורי המחלה שהמציאה, ולא נרמז בפנייה זו על מצב בריאות לקוי על רקע נפשי. אין בפנייה זו דבר המצביע על חשד לאי כושר זמני, אלא בירור ענייני של מהות אישורי המחלה שניתנו למבקשת ואמינותם. בכל מקרה, מכתב הזימון לשימוע נשלח למבקשת ללא קשר לשיחתו של מנהל תחום משאבי אנוש עם רופא המשפחה, וגם בשיחה זו אין להוכיח כי הסיבה לפיטוריה של המבקשת הייתה מצבה הנפשי. גם ממכתב הזימון לשימוע לא עולה כי הממונים על המבקשת סברו כי בריאותה הנפשית לקויה וכי זו הסיבה לפיטוריה; המבקשת לא הוכיחה כי מצבה הבריאותי מנע ממנה לבצע את עבודתה או היה הגורם לתפקודה הלקוי בעבודה, וגם ועדה רפואית קבעה כי המבקשת כשירה לעבוד בתפקידה ובכל תפקיד אחר בשירות המדינה.

בית הדין האזורי דחה גם טענת המבקשת לפיה סבלה מהתעמרות ונקבע כי הוכח בעדויות ומסמכים שתלונות המבקשת באשר לתנאי העבודה נבדקו וטופלו, כי לא הייתה מניעה לעבוד בעמדת העבודה בארכיב וכי בצדק בוטלה השתתפותה של המבקשת בקורס. כמו כן, קבע בית הדין האזורי כי המבקשת לא פוטרה מחמת גילה, אלא כאמור מחמת כשלים בתפקודה.

נוכח האמור, נדחתה תביעתה של המבקשת על כל רכיביה, והמבקשת חויבה בתשלום הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

הבקשה וטענות הצדדים

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפניי, לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שהושתו עליה. לגופם של דברים טוענת המבקשת כי סיכויה לזכות בערעור גבוהים ביותר, שכן הוא סב על מסקנות משפטיות. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי יש לבחון האם נכונה קביעת בית הדין קמא לפיה אין דינו של מצב בריאותי-נפשי כדינו של מצב בריאותי-פיסי; האם הייתה רשאית המדינה להתעלם מהחלטת ועדה רפואית המורה לה להעמיד את המבקשת לבדיקה נוספת. עוד נטען כי קביעתו של בית הדין האזורי בדבר לגיטימיות פנייתו של מעביד לרופא קופת חולים של עובד, ללא ידיעתו של העובד, מנוגדת לדין; הערעור מעלה סוגיה נוספת, והיא האם טענת המבקשת כי פוטרה בנימוק שקרי של בעיה משמעת בעוד שפיטוריה נבעו למעשה מהשקפת המעסיק בדבר מצבה הבריאותי-מצריכה תמיכה בחוות דעת רפואית. לסיכום נטען כי גם חלק הערעור המתייחס לקביעות עובדתיות הינו בעל סיכויים גבוהים, בין היתר בשל הודאת בעל דין בכתב בדבר הטעם האמתי שעמד בבסיס ההחלטה על פיטוריה של המבקשת.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. לטענת המבקשת, בשל מצבה האישי והכלכלי שאינו פשוט, תשלום הוצאות בסכום כה גבוה באופן מיידי, יכביד עליה מאוד, בעוד שלמדינה לא ייגרם כל נזק אם תשלום ההוצאות יעוכב עד להכרעה בערעור. בנוסף לכך ציינה המבקשת כי בהתאם להלכה הפסוקה, בדרך כלל לא יושתו הוצאות משפט על גמלאים, ובעת הגשת התביעה היא הייתה בת 62, ונכון למועד מתן פסק הדין היה גילה 65. לסיום נטען כי באופן התנהלותה של המבקשת במסגרת ההליך בפני בית דין קמא לא נפל כל דופי, היא פעלה בהתאם להחלטות בית הדין ואף שילמה למדינה הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ אשר נפסקו כנגדה בשל דחיית בקשתה למתן צו מניעה זמני והוצאות נוספות בגין הגשת כתב תביעה מתוקן. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, ובהתחשב בסיכויי הערעור, יש הצדקה להיעתר לבקשתה ולעכב את תשלום ההוצאות עד להכרעה בערעור.