ע"ע 19143-02-16

זו. המבקש מציין בבקשתו כי סכום פסק הדין שולם למשיבה, כפי שהוסבר על ידו במסגרת "טענת פרעתי" בלשכת ההוצאה לפועל, ולא היה כל מקום לפתוח את התיק. לטענת המבקש בתיק ההוצאה לפועל, החיוב המשוערך לפי פסק הדין במועד ביצועו, עמד על 37,118 ₪ וכן 4,000 ש"ח להוצאות משפט (וסך הכל – 41,118 ₪). המבקש שיחרר לזכות המשיבה את מלוא הצבירה במרכיב הפיצויים בפוליסת ביטוח (ולא בקרן פנסיה כפי שנטען בבקשה) שהתנהלה בכלל חברה לביטוח בע"מ בסך 30,576 ₪ והעביר שיק שנפרע על סך 10,542 ₪ (ובסך הכל – 41,118 ₪ כפי חיובו בפסק הדין).

הבקשה לעיכוב ביצוע:

הבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש, נסבה בעיקרה סביב סביב סוגית תשלום החוב הפסוק, כאשר המבקש מבהיר כי הוגשה על מנת לנקוט משנה זהירות, שכן אם ייקבע כי טענת ה"פרעתי" דינה להידחות, עדיין מדובר בעניינים שנויים במחלוקת בין הצדדים.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת הערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. המשיבה טוענת כי למעט המחאה על סך 10,542 ₪ על חשבון תשלום בגין פיצויי פיטורים, לא קיבלה את המגיע לה בהתאם לפסיקת בית הדין קמא. לטענתה, לא ניתנה למבקש כל זכות בפסק הדין לשלם את רכיבי התביעה שנפסקו מתוך כספי הפיצויים הצבורים בקופה ושייכים לה. עוד טוענת המשיבה, כי מלבד טענה שפעל מתוך "כוונה כנה" שלא לפגוע בזכויתיה, המבקש לא הצביע על נזק כלשהו אשר עלול להיגרם לו ככל שישלם את הסכום הפסוק באופן מיד. כן נטען כי סיכויי הערעור שכנד שהגיש המבקש, קלושים. בנסיבות אלה, כך לטענת המישבה, אין הצדקה להיעתר לבקשה.

בתשובה לטענות המשיבה חוזר המבקש על האמור בבקשתו ומדגיש כי סכום הכספים שנצטבר בקופת הפיצויים שייכים לו. לטענת המבקש, לא נפסק שיתרת הכספים הצבורים בקרן הפיצויים (למעט פיצויי פיטורים) הם של המשיבה, והוא רשאי לעשות בהם כרצונו, לרבות להמחותם לטובתה של המשיבה בעבור יתרת חובו אליה, על דרך של שחרור הכספים שבקופה לידיה תוך מסירת מכתב שחרור המופנה לקרן הפנסיה וכן טופס 161.

דיון והכרעה:

משהגיש המבקש בקשה ב"טענת פרעתי" לראש ההוצאה לפועל, ספק רב אם היה מקום להגשת בקשה מקבילה לעיכוב ביצוע, העומדת בניגוד לטענת המבקש כי פסק הדין בוצע. יתר על כן, עניינה של הבקשה בפרשנות פסק דין ובאירועים מאוחרים לו. עם זאת, מצאתי לנכון בנסיבות המיוחדות של הענין לדון בבקשה לגופה ולעכב את ביצוע פסק הדין, כדי למנוע התדיינות מיותרת עתידית החוצה ערכאות שונות (ראו לדוגמא: ע"ע 38849-01-12 מכללת שערי משפט – ד"ר בארי (30.4.12)). להלן אבהיר, בתמצית, החלטתי.

הנחת המוצא היא, כי כספי פיצויים הצבורים בקופות השונות, אינם אלא אחת מדרכי החיסכון של המעסיק (דב"ע לה/3-29 פוטוקר שטיין – אגד, פד"ע ו' 288) ובעת שחרורם לזכות העובד הם יבואו על חשבון פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד (דב"ע נד/3-3 כהן – החברה המרכזית לתכנה ואוטומציה בע"מ, פד"ע כח 90), ככל שלא הוחל הסדר לפיו הכספים הועברו לקופה במקום פיצויים מכח הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן – החוק). כאשר העובד פורש ללא זכות לפיצויים ולא הוחל בגינו הסדר לפי סעיף 14 לחוק, רשאי המעסיק, בכפוף להוראות סעיף 26 לחוק, למשוך את כספי הפיצוים מהקופה. הדברים נכונים, כמובן, בנסיבות בהן החליט בית הדין לשלול מעובד מפוטר את כספי הפיצויים, במלואם או בחלקם, בהתאם לסעיפים 16 או 17 לחוק. להנחת המשיבה לפיה כספים בקופת פיצויים באים בנוסף לזכויות העובד לפיצויים מכח החוק לפי פסק הדין, אין, לפיכך, במקרה הרגיל, כל בסיס.

בית הדין האזורי, אשר דן בהרחבה בנסיבות סיום העבודה, החליט כי בנסיבות הענין יש לשלול 60% מפיצויי הפיטורים המגיעים למשיבה. על פני הדברים, ההחלטה נסמכת על התשתית העובדתית שנפרשה בפניו ועל ההתרשמות מהעדויות ומחומר הראיות, כך שלא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור בנקודה זו גבוהים. בפסק הדין לא ניתן למצוא גם כל בסיס לטענה לפיה בית הדין הורה, כיוון או הניח שהתשלום יבוא בנוסף לכספי הפיצויים הצבורים בקופה. לפיכך, בבחינה הלכאורית הנערכת לצורך בקשה זו, ניתן לקבוע כי חל הכלל הרגיל לפיו כספי הקופה באים על חשבון החיוב בפיצויים ולא בנוסף להם.