השופטת סיגל דוידוב -מוטולה
1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת אורית יעקבס ונציגי הציבור מר יונס ג'בארין ומר יעקב בר-אל; סע"ש 20935-10-14 ו-סע"ש 24967-10-14) מיום 4.4.16.
הרקע לבקשה
2.המשיבים הועסקו משך שנים רבות כעובדי הוראה בבית ספר תיכון השייך למבקשת (להלן: בית הספר ו- המועצה בהתאמה), ופרשו פרישה מוקדמת בגיל 55, מכוח הסכם בין המדינה לבין ארגון המורים, ביום 1.9.07 ו – 1.9.04 (בהתאמה). נוכח מחסור במורים ובהתאם לבקשת המועצה, המשיב 1 חזר ללמד בבית הספר כשנה לאחר פרישתו, והמשיב 2 חזר ללמד בבית הספר כשש שנים לאחר פרישתו; לפי קביעת בית הדין, העסקתם הייתה במסגרת זמנית של חוזים מתחדשים לשנה (הגם שלא נערכו עמם חוזים בכתב והעסקתם לא בוצעה בהתאם לנהלים מסודרים כלשהם). העסקתם של שני המשיבים הסתיימה ביום 31.8.14, ללא הודעה מוקדמת ובלא שנערך להם הליך שימוע.
3.בבית הדין האזורי התבררו במאוחד תביעותיהם של המשיבים כנגד המועצה, במסגרתן עתרו לאכוף על המועצה את החזרתם לעבודה ותשלום שכרם החודשי מיום הפסקת עבודתם ועד למתן פסק הדין. לחלופין, עתרו המשיבים לחייב את המועצה לתשלום זכויות שונות בקשר לנסיבות סיום העסקתם, ובכלל זה פיצוי בגין אובדן הכנסתם ופיטורים שלא כדין, פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה להם עקב נסיבות סיום העסקתם, ופיצוי מכוח חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988 שכן לטענתם פוטרו מחמת גילם.
4.בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעתם של המשיבים בחלקה הגדול, אם כי נדחתה דרישתם לאכיפת יחסי העבודה וכן דרישתם להכריז עליהם כעובדים קבועים מכוח מערכת יחסי העבודה החדשה שנוצרה לאחר פרישתם. בית הדין קבע כי גם אם העסקתם של המשיבים נעשתה במסגרת של חוזים שהתחדשו מדי שנה, היה על המועצה ליתן להם הודעה מראש לא יאוחר מיום 31.5.14 על כוונתה שלא להאריך עוד את ההתקשרות עימם, וכן לערוך להם שימוע. בית הדין הוסיף וקבע כי המועצה לא עמדה במחויבויות אלו, ולכן עליה לפצות את המשיבים בשיעור השכר שאמורים היו לקבל בשנת הלימודים 2014-2015 - למשיב 1 סך של 192,276 ₪, ולמשיב 2 סך של 134,796 ₪. בנוסף, חויבה המועצה לפצות את המשיבים בגין העדר השימוע, למשיב 1 בסך של 32,046 ₪ ולמשיב 2 בסך של 11,233 ₪. בית הדין קבע עוד כי גילם של המשיבים היווה את הטעם העיקרי לסיום העסקתם, ולכן על המועצה לפצות כל אחד מהם – בגין אפליה מטעמי גיל – בסך נוסף של 12,000 ₪. לאור התוצאה, חויבה המועצה לשלם לכל אחד מהמשיבים סך של 1,500 ₪ בגין הוצאות משפט וסך של 8,500 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד.
טענות הצדדים
6.המועצה הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו עד להכרעה בערעור. במסגרת הבקשה טוענת המועצה כי סיכוייה לזכות בערעור טובים. המועצה טוענת, בין היתר, כי טעה בית הדין בכך שהסתמך על הפסיקה העוסקת בעובדי הוראה קבועים והתעלם מהעסקתם הייחודית של המשיבים במסגרת חוזים זמניים מתחדשים, לאחר שכבר פרשו לפרישה מוקדמת, כאשר הם יודעים שהעסקתם זמנית ואינה מובטחת לאורך זמן, וכאשר הם מקבלים פנסיה בנוסף להשתכרותם מהמועצה. המועצה סבורה כי בנסיבות אלו לא הייתה כל הצדקה לחייבה לשלם למשיבים שכר של שנת עבודה מלאה בה לא עבדו בפועל, ובה יכולים היו להקטין את נזקיהם ולהשתלב בעבודה אחרת. אף לא הייתה הצדקה לחייב את המועצה בפיצוי בגין העדר שימוע או בפיצוי בגין אפליה מטעמי גיל.
בכל הנוגע למאזן הנוחות טוענת המועצה כי מצבה הכספי קשה, כך שככל שפסק הדין לא יעוכב, ביצוע פסק הדין באופן מידי יכביד על קופתה של המועצה ויגרום לה נזקים עצומים (תוך צירוף תצהירו של גזבר המועצה על מנת לתמוך בכך).
