ע"ע 1886-06-14 דלתות חמדיה בע"מ נ' יעקב טליאס

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב מיום 27.4.14 (השופט דורי ספיבק ונציגי הציבור מר דוד נס ומר אליעזר פרידמן; ס"ע 51061-05-12), בו נקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד וכי על המבקשת לשלם למשיב פיצויי פיטורים בסך 53,670 ₪, פדיון חופשה שנתית בסך 27,243 ₪, פדיון דמי הבראה בסך 5,351 ₪ וכן פיצוי בשל אי הפרשות לפנסיה בסך 13,403 ₪, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום העבודה 11.9.11 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן חויבה המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח.

הרקע לבקשה

2.המשיב הועסק על ידי המבקשת, העוסקת בייצור ובשיווק דלתות פנים, בתפקיד מרכיב ומתקן דלתות, החל מחודש מאי 2008. בהסכם העסקתו הוגדר המשיב כקבלן עצמאי, ולא כעובד. ביום 11.9.11 התפטר המשיב מעבודתו עקב מצבו הבריאותי.

3.בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המשיב כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין המבקשת ועתר לתשלום זכויות כספיות הנובעות ממעמדו כעובד במבקשת. בין היתר נטען כי התקשרות המשיב עם המבקשת הופסקה לאחר שנקבע על ידי רופא תעסוקתי שהמשיב אינו כשיר לעבודתו, ועל כן הוא התפטר בדין מפוטר, וזכאי לפיצויי פיטורים.

המבקשת מנגד טענה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד עם המשיב וכי הוא הועסק במעמד של נותן שירותים ולא במעמד של עובד. בקשר לכך נטען כי המשיב ניהל עסק עצמאי ובמסגרתו סיפק שירותים לגורמים שונים ובכללם למבקשת.

4.בית הדין האזורי קיבל את התביעה, בין היתר בהסתמך על עדותו של המשיב שנמצאה מהימנה על ידי בית הדין. בית הדין האזורי ניתח את הסממנים והמבחנים הרלוונטיים לקביעת מעמדו של אדם כעובד שכיר לעומת קבלן עצמאי וקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד. בית הדין מצא כי המשיב השתלב בפעילות העיקרית של המבקשת – התקנה ותיקון הדלתות שהיא מייצרת ומשווקת. עוד נקבע כי המשיב אומנם הגיע למקום העבודה ברכבו הפרטי, והשתמש בטלפון פרטי משלו, אך רוב רובם של חלקי העבודה, חומרי העבודה וכלי העבודה היו מסופקים לו על ידי המבקשת, לרבות צירים, הלבשות, מסמרים ועוד. כן נקבע כי המשיב עשה שימוש בציוד ייעודי של המבקשת לפי הצורך, כמו למשל מסור חשמלי או מגהץ מיוחד לשם טיפול בבעיית בועות בציפוי משקוף ועוד. אשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, קבע בית הדין האזורי כי לא הוצגה ולו ראשית ראיה לכך שלמשיב היה עסק משלו או שהיו לו הכנסות כלשהן מלבד ההכנסות מהמבקשת; המשיב לא עבד בעבודות פרטיות מעבר לעבודתו במבקשת; ונוכח שעות העבודה הרבות אצל המבקשת, לא היה לו פנאי לעבודות נוספות.

בית הדין עמד על סממנים נוספים המעידים כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. בקשר לכך נקבע, בהסתמך על סידורי עבודה יומיים שצירף המשיב לתצהירו, כי עבודתו היתה מתואמת לפרטי פרטים על ידי נציגי שירות הלקוחות של המבקשת, ובכלל זה השעות בהן הוא נדרש להתייצב באתר מסוים וכן אופי העבודה המדויק. בכל הנוגע למבחן הפיקוח קבע בית הדין כי המבקשת פיקחה בדרכים שונות ונוספות אחר עבודת המשיב, לא רק מבחינת שעות העבודה אלא גם מבחינת איכות העבודה. בכל הנוגע למבחן הקשר האישי, נקבע כי לא הוצגה כל ראיה המעידה על כך שהמשיב נעזר בשירותי עובדים נוספים לצורך ביצוע עבודתו, או שיכול היה להעביר את ביצוע ההתקנה לאחר מלבדו. בכל הנוגע למבחן צורת תשלום השכר נקבע כי אומנם המשיב חתם על הסכם התקשרות לפיו שולם לו שכר כנגד חשבוניות, אולם הוא קיבל שכר שחושב לפי יום עבודה, ולפעמים לפי חלקי יום, ולא לפי כמות העבודה שביצע, מורכבותו וכו'. בית הדין קבע כי מסגרת העסקתו של המשיב אצל המבקשת היתה פחות או יותר העסקה רציפה לכל אורך תקופת עבודתו.

5.בית הדין האזורי קבע כי לא הוכח שהמשיב היה זכאי לשכר חלופי בשיעור אחר מהשכר ששולם לו כ"עצמאי". בכל הנוגע לנסיבות סיום עבודתו, קבע בית הדין, בהסתמך על גרסתו של המשיב שנמצאה מהימנה, כי הוא נאלץ להתפטר עקב מצבו הבריאותי, לאחר שנתן למבקשת התראה מוקדמת בקשר לכך, ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים. לאור האמור קבע בית הדין כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים לפי ממוצע השתכרותו של המשיב ב- 12 חודשי העסקתו האחרונים, אשר עמד על סך 16,101 ₪, ולפי וותק בעבודה. בנוסף לכך חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב פדיון חופשה, דמי הבראה וכן פיצוי בשל אי הפרשות לפנסיה. תביעות המשיב לקרן השתלמות, לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן לעידוד ופיתוח הבניה נדחו משלא הוכחה תחולת צו ההרחבה בענף הבנין. כן נדחתה התביעה לדמי חגים. טענת המשיב בדבר תחולת צו ההרחבה בענף התעשייה נדחתה אף היא מן הטעם של הרחבת חזית. לבסוף דחה בית הדין האזורי את טענת הקיזוז שהועלתה על ידי המבקשת. לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד כאמור.

הבקשה וטענות הצדדים

6.על קביעות בית הדין האזורי ערערו שני הצדדים. ערעור המבקשת סב על הקביעה בדבר קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, על הקביעה לפיה יש לחשב את זכויות המשיב בהתאם לשכר שקיבל כעצמאי וכן על דחיית טענת הקיזוז. ערעור המשיב מכוון כנגד קביעת בית הדין בקשר לדמי חגים, בדבר תחולתו של צו ההרחבה בענף התעשייה וכן לשיעור הפנסיה המגיע לו. במקביל לערעור הגישה המבקשת את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין ולחילופין להפקדת הסכום הפסוק בקופת בית הדין .

במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים מאוד, שכן פסק הדין לוקה בטעויות הן ביחס לקביעות העובדתיות והן ביחס למסקנות המשפטיות. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי מסקנתו של בית הדין האזורי בדבר קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים עומדת בסתירה לחומר הראיות שהובא לפניו; נטען כי בית הדין האזורי לא התייחס כלל לנסיבות שהובילו לחתימת הסכם ההתקשרות בין הצדדים ואף לא דן בסתירות שהתגלו בעדותו של המשיב, המוכיחות כי ידע ואף הסכים לתת למבקשת שירותי קבלן-מזמין; בית הדין האזורי שגה בבחינת המבחנים לקביעת יחסי עובד-מעביד; בית הדין האזורי לא התייחס לעובדה כי המשיב לא היה חייב לבצע את עבודתו ללא העסקת עובדים נוספים, וכי זו הייתה בחירתו; בית הדין האזורי לא התייחס לעובדה כי התמורה ששולמה למשיב פוצלה ושולמה בשני מועדים שונים, כך שתחילה קיבל את סכום החשבונית שהוצאה על ידו ללא המע"מ, וכשבועיים לאחר מכן קיבל את סכום המע"מ; בית הדין האזורי לא נתן משקל נכון לעובדה כי המשיב עשה שימוש ברכבו הפרטי מבלי שקיבל השתתפות בהוצאות רכב, במיוחד לאור העובדה כי ללא רכב לא יכול היה המשיב לבצע כלל את עבודתו; קביעת בית הדין האזורי לפיה העובדה שהמבקשת אינה מעסיקה עובדים בתפקיד אותו ביצע המשיב מונע ממנה את האפשרות להוכיח שכר חלופי, חוסמת את האפשרות להוכיח שכר חלופי; לקביעה זו של בית הדין יש השלכה רוחבית על כל מעסיק המעוניין להתקשר עם קבלן חיצוני לקבלת שירות.