ע"ע 14306-06-14

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופט אלכס קוגן, כתוארו דאז, ונציגי הציבור מר חיים דרור ומר שחר בן נון; ס"ע 1663-03-12). בפסק הדין חוייבו המערערות 1 ו- 2 (להלן – המערערות) לשלם למשיב, ביחד ולחוד, תשלומים שונים בגין תקופת עבודתו בשירותן וסיומה. בנוסף, חוייב המערער 4 – בעל המניות והמנהל של המערערות, גם הוא בחיובי המערערות מכוח הרמת המסך.

למען הסדר הטוב יצויין כי בפסק הדין חוייבה המערערת 3 לשלם למשיב תשלום עבור דמי חגים בגין תקופת עבודתו בשירותה. אף כי המערערת 3 ערערה על פסק הדין, אין בהודעת הערעור טענה ביחס לחיוב זה. בדיון לפנינו הסכימה ב"כ המערערים כי נוכח האמור ערעור המערערת 3 ימחק, ובהתאם הוא נמחק.

הערעור שלפנינו מתמקד בשני נושאים: האחד, שאלת מתכונת שעות העבודה של המשיב והנגזרת ממנה היא התביעה להפרשי שכר (לרבות גמול עבור עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית); השני, הפעלת דוקטרינת הרמת המסך ביחס למערער 4.

אשר לשאלה הראשונה – בית הדין האזורי קיבל את גרסת המשיב המתייחסת למתכונת העסקתו בבנין דינקו (להלן – אתר דינקו) מחודש ינואר 2009, מועד הצבתו כשומר באתר, ועד ליום 30.11.11 – מועד סיום עבודתו של המשיב; ולפיה הועסקו המשיב וחברו, לסרוגין, במשך שבעה ימים בשבוע במשמרות כדלקמן: בימים א' – ה' משעה 10:00 עד 07:00 למחרת (סך הכל 13 שעות); בימי שישי משעה 14:00 עד שעה 10:00 ביום שבת (סך הכל 20 שעות) ובשבת משעה 10:00 עד לשעה 07:00 למחרת (סך הכל 21 שעות). בכך נדחתה גרסת המערערות לפיה המשיב וחברו הועסקו באתר, לסרוגין, בימי א' – ה' בלבד, ולא בסופי שבוע, במשמרות שלא עלו על 8 שעות, והכל כפי שהדבר קיבל ביטוי בדו"חות הנוכחות ששימשו בסיס לשכר ששולם. כפועל יוצא מקבלת גרסת המשיב חוייבו המערערות לשלם למשיב הפרשי שכר, לרבות גמול בגין עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית, בסכום כולל של 165,909 ₪.

הערעור בשאלה זו מופנה כלפי קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי; ולאחר ששקלנו ובחנו את טענות המערערות נחה דעתנו כי דין ערעורן בשאלה זו להדחות. כידוע, ככלל אין ערכאת ערעור נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות. ובענייננו, בית הדין האזורי התייחס למכלול הראיות שלפניו ונימק את קביעותיו העובדתיות ולאחר עיון במכלול הראיות ובטענות המערערות, לא מצאנו כי בית הדין התעלם מראיה או מטענה שהעלו המערערות לפניו באופן המצדיק התערבות בקביעות העובדתיות לעניין מתכונת ההעסקה.

אשר לשאלה השניה – בית הדין האזורי נימק את הרמת המסך כלפי המערער 4 בנימוק שהמערער 4 לא הבחין בישויות המשפטיות הנפרדות, המערערות 1 ו- 2 והוא עצמו, וכן בפגיעה בזכויות סוציאליות של המשיב, לרבות אי הפרשה לקרן הפנסיה.

לאחר שבחנו את כלל טענות הצדדים ועיינו בכלל חומר התיק הגענו למסקנה כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי לתמוך בנימוק לענין העדר אבחנה בישויות המשפטיות – המערערות 1 ו- 2 והמערער 4. לעניין זה, העילות להרמת המסך מפורטות בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999, כפי שתוקן בתיקון מס' 3 לחוק. במקרה שלפנינו לא הובאו ראיות לכך שהמערערות נועדו או שימשו להונאת או לקיפוח המשיב או כי המערערות נוהלו תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתן לפרוע את חובותיהן. יצויין כי העובדה שהמערערות פעלו במסגרת של אשכול חברות, שהן בבעלות ובניהול המערער 4, ומשרדיהן מצויים באותו מען – איננה מהווה תשתית ראייתית מספקת לצורך הרמת מסך ההתאגדות. אף לא מצאנו כי די בעובדת אי תשלומן של זכויותיו הסוציאליות של המשיב, כשלעצמה, כדי להצדיק הרמת מסך בנסיבות העניין. אשר על כן, דין ערעור המערער 4 להתקבל בהקשר זה ודין החיובים שהוטלו עליו בפסק דינו של בית הדין האזורי להתבטל.

סוף דבר – ערעור המערערות 1 ו- 2 נדחה, ערעור המערער 4 מתקבל. לאור התוצאה נסתפק בחיוב המערערות 1 ו- 2 יחד ולחוד לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ₪. המערערות 1 ו – 2 יחד ולחוד תשלמנה למשיב את הסכום שעוכב תוך 15 יום, שאם לא כן תועבר לזכותו הערבות הבנקאית שהופקדה במזכירות בית הדין.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ו (10 דצמבר 2015) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.