ע"ע 11114-11-15

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפני בקשת המבקשת (להלן: המדינה) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (סגן הנשיאה אילן סופר ונציגי הציבור מר שאול דיוויס ומר שמעון בארי; סע"ש 431-04-13) מיום 21.9.15. במסגרת פסק הדין התקבלה בחלקה תביעתו של המשיב וניתן סעד הצהרתי לפיו על המדינה לשלם לו השלמת שכר למשרה מלאה, בגין התקופה שהחל מיום 2.9.05 ועד ליום 31.8.07, לרבות הפרשות לקרן פנסיה וקרן השתלמות, וכן הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪.

   הרקע לבקשה

2. המשיב הוא עובד הוראה במדינה, החל משנת 1998, במעמד של עובד קבוע. החל משנת 2000 לימד המשיב בחטיבת הביניים ביישוב כסייפה (להלן: בית הספר). ביום 18.12.04 הותקף המשיב על ידי אביה ואחיה של אחת מתלמידותיו, לאחר שנטען כי קיים עם התלמידה יחסים אינטימיים. המשיב לא חזר עוד ללמד באותה שנת לימודים, ובחלקה שהה בתקופת מחלה. בתחילת שנת הלימודים שלאחר מכן (תשס"ו) התייצב המשיב בבית הספר, אך בשל התנגדות ההורים שהתאספו במקום ודרשו ממנו שלא ללמד, וכן נוכח הודעת מנהל בית הספר כי "אין לו מערכת שעות עבורו" - עזב את המקום ובהמשך הודיע למשרד החינוך כי קיבל איומים על חייו וביקש שיבוץ חלופי. שיבוץ זה נמצא החל מחודש דצמבר 2005, במהלכו החל המשיב ללמד בחצי משרה בבית ספר תיכון בבאר שבע, ובשנת הלימודים שלאחר מכן (תשס"ז) עבד בחצי משרה בבית ספר תיכון בערערה. בשנתיים שלאחר מכן שהה המשיב בחופשה ללא תשלום, והחל מיום 1.9.09 הנו משובץ בבית הספר התיכון בערערה במשרה מלאה.

3. המשיב הגיש תביעה לבית הדין האזורי, לתשלום הפרשי השכר המגיעים לו בגין צמצום משרתו למשרה חלקית על כורחו וכן בגין החודשים במהלכם לא עבד כלל. בית הדין האזורי קבע כי למשיב "לא ניתנה האפשרות להמשיך ולעבוד בתיכון בכסייפה", שכן מנהל בית הספר הודיע באופן חד משמעי עוד ביום 28.2.05 כי אינו מעוניין כי המשיב ישוב לבית הספר. בית הדין דחה את עמדת משרד החינוך לפיה המשיב היה מחויב להתייצב בבית הספר ולהגיש תלונה במשטרה, וקבע כי המדינה אינה יכולה להסיר מעצמה אחריות לשיבוצו של המשיב כאשר הוברר שמנהל בית הספר לא רצה בו, הורי התלמידים מנעו ממנו להיכנס ואף איימו על חייו. בית הדין הוסיף וקבע כי "פועל יוצא של קביעה זו הינה כי התובע זכאי להפרשי שכר עבור שנות הלימודים תשס"ו ותשס"ז", כאשר לא הוכיח את תביעתו הכספית ולכן ניתן פסק דין הצהרתי בקשר לכך ביחס לתקופה שבין יום 2.9.05 ועד ליום 31.8.07.

   הבקשה וטענות הצדדים

4. על פסק הדין הגישה המדינה ערעור ובמקביל הגישה את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין הן בנוגע לסעד ההצהרתי, שמשמעותו הכספית לפי חישוביה היא תשלום הפרשי שכר בסך של כ - 65,000 ₪, והן בנוגע לתשלום ההוצאות שהושת עליה (בסך 3,000 ₪).

5. בבקשתה מפנה המדינה לטענותיה בהודעת הערעור, לפיהן נפלו שגיאות מהותיות בקביעות בית הדין המצדיקות את התערבות ערכאת הערעור. המדינה טוענת כי לא נפל כל פגם בפעולות משרד החינוך; כי המשיב שובץ למשרה מלאה בבית הספר בשנת הלימודים תשס"ו, והחליט על דעת עצמו ובניגוד להנחיות משרד החינוך שלא להתייצב לעבודתו נוכח איומים שנטען כי הושמעו כלפיו; כי משרד החינוך אינו יכול לתת מענה לאיומים (שטענות בגינן נפוצות למרבית הצער במגזר הבדואי) והיה על המשיב לפנות למשטרה על מנת שתטפל בכך ותורה (ככל שהייתה לכך הצדקה) כי עליו להימנע מהגעה לבית הספר; וכי פניית המשיב למשרד החינוך נעשתה רק לאחר תחילת שנת הלימודים ולכן לא ניתן היה לאתר עבורו משרה פנויה חלופית עד תחילת חודש דצמבר 2005, אזי אכן נמצאה לו משרה חלקית. המדינה מוסיפה וטוענת כי החל ממועד זה העדיף המשיב מטעמיו ללמד חצי משרה בבית ספר בבאר שבע על פני משרה מלאה בבית הספר, כאשר אין מדובר בהעברה מטעמי משרד החינוך וממילא לא הייתה מחויבות למשרד החינוך לשמור על תנאי העסקתו של המשיב. עוד נטען כי המשיב נתן הסכמה לשיבוץ זה, כמו גם לשיבוץ בחצי משרה בשנת הלימודים שלאחר מכן, ואינו יכול לדרוש - בדיעבד ובשיהוי - הפרשי שכר בגין שעות עבודה שלא בוצעו על ידו בפועל ואשר בהן נעדר ללא הצדקה.