ע"ע 11017-02-15 אגודה שיתופית של עובדי התעשייה האווירית לניהול קופות גמל בע"מ נ' גיל פלדבוי

השופט משה טוינה1.פסק דין זה הוא בערעור, לאחר קבלת רשות, על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב-יפו מיום 19.1.15 (השופטת הבכירה מיכל לויט; סע"ש 26892-12-12). הערעור הוא בשאלת חלותו של חוק הביקורת הפנימית תשנ"ב – 1992 (להלן: "חוק הביקורת הפנימית"), ובשאלת קבילות דו"ח ביקורת כראיה בהליך המתנהל בפני בית הדין קמא.הרקע2.האגודה השיתופית של עובדי התעשייה האווירית לניהול קופות גמל בע"מ (להלן: "המערערת"), מנהלת קופות גמל לכספי פיצויים ולחסכון של כעשרים אלף עובדי התעשייה האווירית וגמלאיה. מתוך כך, מופקדת המערערת על כספים בהיקף של כשלושה מיליארד ₪.3.מר גיל פלדבוי (להלן: "המשיב"), עבד בשירות המערערת בתפקיד מנהל ההשקעות הראשי מיום 1.5.08 ועד ליום 30.4.12. במהלך התקופה האמורה, נחתמו עם המשיב שני חוזי עבודה לתקופה קצובה. הראשון לתקופה של שנה המסתיימת בחודש מאי 2009; והשני לתקופה של 3 שנים, המסתיימת בסוף חודש אפריל 2012. 4.ביום 14.4.12 זומן המשיב לשימוע שנקבע ליום 24.4.12. בסיום השימוע קיבל מנכ"ל המערערת (להלן: "המנכ"ל") החלטה שלא להאריך את תקופת החוזה הקצובה (להלן: "החלטת המנכ"ל"). את החלטתו נימק המנכ"ל ביחסי האנוש של המשיב שאינם מאפשרים עבודה במחיצתו, באי מילוי הנחיות ובמשבר אמון. בהתאם, עבודתו של המשיב במערערת הסתיימה ביום 30.4.12. 5.במהלך השימוע, בהתכתבויות בין באי כוח הצדדים בעקבות החלטת המנכ"ל ובכתבי בי הדין, טען המשיב כי הסיבה האמִתית לקבלת ההחלטה היא היותו חושף שחיתות. בהקשר זה טען המשיב כי התלונן בפני יו"ר ועדת הביקורת של המערערת (להלן: "יו"ר ועדת הביקורת") ובפני מבקר הפנים של המערערת (להלן: "המבקר") על כשלים בהתנהלות המנכ"ל וחשבת המערערת (להלן: "החשבת"). נקצר ונאמר כי בגרסה המופיעה באותם מסמכים מסופר על פגישה שיזם המשיב עם יו"ר ועדת הביקורת בחודש פברואר 2012, שבה הציף בפניו כשלים בהתנהלות מערך החשבות של המערערת, בראשות החשבת שנכנסה לתפקידה בחודש יולי 2011, ובגיבוי המנכ"ל - מול מערך ההשקעות שבראשו עמד המשיב. המשיב הוסיף, כי בעקבות אותה תלונה הוא רואיין בידי המבקר במהלך חודש מרץ 2012. לטענת המשיב, בתחילת חודש אפריל 2012, הוא דיווח לוועדת ההשקעות של המערערת על פעולה כספית חריגה שבוצעה בלא ידיעתו בסוף חודש מרץ 2012 על ידי המנכ"ל והחשבת – זאת על אף שהוזהר על ידי המנכ"ל, בשיחה שהתקיימה בין השניים ביום 4.4.12, שלא לעשות כן. לגרסת המשיב, על רקע זה הוא זומן ביום 14.4.12 לשימוע שבעקבותיו הוחלט, כאמור, שלא להאריך את ההתקשרות עמו.6.בחודש יולי 2012 הגיש המשיב בקשה למתן סעד זמני לבית הדין האזורי (סע"ש 44651-07-12). בדיון שהתקיים בבקשה ביום 2.8.12 הגיעו הצדדים להסכמה על מחיקת הבקשה ועל זימון המשיב לשימוע בפני דירקטוריון המערערת (להלן: "הדירקטוריון") לישיבה שנועדה ליום 29.8.12.7.בפועל, התקיים השימוע בפני הדירקטוריון ביום 30.8.12 ובמסגרתו טען המשיב כי הפסקת עבודתו באה על רקע היותו חושף שחיתות. בהחלטה שקיבל הדירקטוריון בעקבות השימוע, אישר הדירקטוריון את החלטת המנכ"ל מחודש אפריל 2014. 8.הדירקטוריון לא קיבל את טענות המשיב לקשר שבין תלונותיו על אי סדרים בניהול קופת המערערת ועל חוסר מקצועיות של החשבת ובין החלטת המנכ"ל. בהחלטתו נסמך הדירקטוריון על טיוטת דו"ח ביקורת שנערכה על ידי המבקר/ועדת הביקורת לגבי שנת 2012 (להלן: "טיוטת דו"ח הביקורת" או "הטיוטה"), וכך באו הדברים לידי ביטוי: "...חברי הדירקטוריון סבורים כי מדובר בטענות חמורות וקשות אשר לא נתמכו כלל בעובדות שהובאו בפניהם. לעניין זה שמעו חברי הדירקטוריון מחברי ועדת הביקורת, אשר קיימו מספר דיונים על קליטת דו"ח הביקורת, אשר נמצא בשלבי סיום, כי האמור בטיוטת דו"ח הביקורת איננו תומך בטענותיך והביקורת לא מצאה ממצאים העולים כדי מנהל לא תקין, כפי שאתה קובע וטוען. מטיוטת הדו"ח עולה כי הביקורת גם לא מצאה ממצאים וחוסר מקצועיות של החשבת ו/או המנכ"ל כפי שניסית לטעון, ובוודאי שאין בטיוטת הדו"ח דבר שהצדיק את התנהלותך, שהובילה להליך סיום העסקתך. יצוין כי המבקר הפנימי אף טען כי על אף בקשותיו לא המצאת לו עד עתה אסמכתאות שטענת שנמצאו בידיך. התרשמות חברי הדירקטוריון על סמך דיווח ליו"ר ועדת הביקורת הינה כי אין קשר ממשי בין ממצאי דו"ח הביקורת (כפי שהם משתקפים בטיוטת הדו"ח, שהדיון בה טרם הושלם) לבין הרושם שניסית ליצור בפני יו"ר ועדת הביקורת ולפני המבקר הפנימי, מבלי שגיבית את טענותיך באסמכתאות ומבלי שגם נמצאו בביקורת ממצאים הנוגעים להן והתומכים בהן אף בהעדר אסמכתאות מצדך... טענת כי הדיווח מצדך ליו"ר ועדת הביקורת הביא לסיום העסקתך, אולם חברי הדירקטוריון לא השתכנעו שיש בטענה זו ממש, בעיקר מהטעם שחברי הדירקטוריון התרשמו שהמנכ"ל, אשר יזם את הליך סיום העסקתך, כלל לא ידע על פנייתך ליו"ר ועדת הביקורת עד לישיבת השימוע הראשונה מיום 24.4.12, שבה סיפרת לראשונה על פנייתך ושיחותיך עם המבקר הפנימי. חברי הדירקטוריון התרשמו שיש ממש בטענותיו של המנכ"ל בעניין התנהלותך, כפי שטענות אלה באו לידי ביטוי במכתב הזימון לשימוע מיום 15.4.12 ומטיוטת דו"ח הביקורת..." (ציטוט מתוך סיכום ישיבת השימוע בדירקטוריון; להלן: "החלטת האשרור").ההליך בבית הדין האזורי9.בעקבות החלטת האשרור, הגיש המשיב, בחודש דצמבר 2012, את התביעה המתנהלת בבית הדין קמא (להלן: "התביעה") ובמסגרתה ניתנה ההחלטה מושא הערעור, שתפורט בהמשך הדברים. בתביעה חזר המשיב וטען לכשלים בהתנהלות החשבת והמנכ"ל, שעליהם התריע ואשר בשל כך פוטר. לטענת המשיב, התלונות שהעלה והכשלים שעליהם דיווח באים לביטוי בדו"ח הביקורת ויש בהם כדי להעיד כי אין ממש בנימוקי הדירקטוריון לפיטוריו. מצידה טענה המערערת, בכתב הגנתה, כי המשיב פוטר מטעמים ענייניים וללא קשר לתלונות שהעלה. בין היתר ציינה המערערת, בסעיף 68 לכתב ההגנה המתוקן, כי בהתאם להתרשמות חברי הדירקטוריון בעת שקיבלו את החלטת האשרור, טיוטת דו"ח הביקורת, כפי שהוצגה בפניהם, לא תמכה בטענות המשיב ולא עלו ממנה ממצאים העולים כדי מנהל לא תקין. 10.בין לבין, התגבשה טיוטת דו"ח הביקורת לכדי דו"ח מגובש וסופי (להלן: "דו"ח הביקורת "). במסגרת בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים מחודש אוקטובר 2013, ביקש המשיב לחשוף בפניו את דו"ח הביקורת. בסיומו של יום, ההתדיינות בין הצדדים בסוגיית גילוי דו"ח הביקורת והעמדתו לעיון המשיב, הוכרעה בהוראת בית דין זה, אשר קבע כי דו"ח הביקורת יגולה ויועמד לעיון המשיב (בר"ע 32098-03-14; פסק דין מיום 7.5.14, מפי סגנית הנשיא וירט-ליבנה). יודגש עם זאת, כי בפסק הדין המורה על גילוי דו"ח הביקורת והעמדתו לעיון המשיב הבחין בית הדין בין גילויו של דו"ח הביקורת לבין הצגתו כראיה בהליך. לעניין זה, נאמר שם: "ככל שתתעורר טענה לעניין קבילות המסמך מלשמש כראיה לפי הוראות חוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב-1992, היא תתברר לפי הוראות כל דין." (סעיף 12 לפסק הדין). 11.בחודש אוגוסט 2014 הגיש המשיב תצהיר עדות ראשית בתביעתו. לתצהיר צירף המשיב את דו"ח הביקורת כנספח. בתצהיר עצמו התייחסות לדו"ח הביקורת וציטוטים מתוכו. 12.בחודש ספטמבר 2014 הגישה המערערת בקשה למחיקת סעיפים ונספחים מתצהיר המשיב, המכוונת לדו"ח הביקורת, להתייחסות אליו ולציטוטים ממנו (להלן: "בקשת המחיקה"). בקשת המחיקה נסמכת על הוראת סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית הקובע כי:"דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי". 13.בחודש ינואר 2015 ניתנה החלטת בית הדין קמא, אשר בתמצית דוחה את בקשת המחיקה, ובעקבותיה הוגשה בקשת רשות ערעור. הרשות ניתנה (השופטת דוידוב- מוטולה; החלטה מיום 12.4.15), דיון בערעור התקיים ביום 5.5.2015, והגיעה עת הכרעה.ההחלטה נשוא הערעור14.להחלטה נשוא הערעור שני נדבכים: הנדבך האחד, קביעה שלפיה סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית איננו חל במישרין על המערערת, אלא, להבדיל, "בשינויים המחויבים". לפיכך, בעניינה של המערערת, האיסור הקבוע בסעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית איננו מוחלט, אלא תַלוי בנסיבות שבהן עולה הטענה. הנדבך השני להחלטת בית הדין קמא, הוא החשיבות הראייתית של דו"ח הביקורת לבירור הטענות שבמחלוקת והסתמכות המערערת על טיוטת דו"ח הביקורת. בהקשר זה עמד בית הדין קמא על הסתמכות הדירקטוריון על הטיוטה, בהחלטת האשרור ועל הסתמכות המערערת עצמה על הטיוטה בכתב ההגנה כהצדקה לסיום ההתקשרות עם המשיב. לדעת בית הדין קמא, בנסיבות אלו מנועה המערערת מלטעון נגד הגשת דו"ח הביקורת כראיה. כן עמד בית הדין קמא על חשיבותו של דו"ח הביקורת לצורך קבלת/דחיית טענות המשיב לגבי התלונות שהעביר, לטענתו, בדבר כשלים בהתנהלות המנכ"ל והחשבת – הן לעניין עצם הגשת התלונות והן לעניין אמיתותן. בנסיבות אלה סבר בית הדין כי יש להתיר את הגשת דו"ח הביקורת כראיה בהליך, וזאת: "ככל שיש לאמור בו נגיעה לטענות התובע באשר לפיטוריו הבלתי תקינים, או לטענות הנתבעת באשר לתקינות פיטוריו, ולא בהכרח כראיה לאמיתות הממצאים" (סעיף 10 ד' להחלטה). תמצית טענות הצדדים בערעור15.במסגרת הערעור חזרה המערערת על הטענה שלפיה חוק הביקורת הפנימית חל עליה מכוח שרשור הוראות חוק המסדירות את פעילותה כאגודה שיתופית המנהלת קופות גמל. לדבריה, משחלות עליה הוראות חוק הביקורת הפנימית, ובכלל זה הוראת סעיף 10(א), קם מחסום המונע את הצגת דו"ח הביקורת ואת ההסתמכות על ממצאיו בכל הליך משפטי, ובכלל זה בתביעה המתבררת בבית הדין קמא. לדעת המערערת, החלטת בית הדין קמא המתירה את צירוף דו"ח הביקורת כראיה והמאפשרת למשיב להסתמך על ממצאיו, עומדת בניגוד להוראת סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית, ופוגעת בתכלית החוק, הבא להגן על מוסד הביקורת ועל פעילות מבקר הפנים בדרך של קביעת איסור על שימוש בדו"ח הביקורת ובמסמכים שהגיעו לידי מבקר הפנים במהלך הביקורת, כראיה בהליך משפטי. 16.עמדת המשיב היא כי דין הערעור להידחות. בהקשר זה טען המשיב כי הערעור הוא ניסיון נוסף מצד המערערת למנוע את הצגת דו"ח הביקורת, שהוא לטעמו "ראיה מרכזית בטיעונים לתביעת המשיב כנגד המבקשת בנוגע לפיטוריו הבלתי חוקיים" (סעיף 2 לתגובה). המשיב הוסיף, כי משאין תחולה ישירה לחוק הביקורת הפנימית על המערערת, הוא חל עליה "בשינויים המחויבים" – ואלה ייקבעו על ידי הערכאה השיפוטית בהתאם לנסיבות ולתכלית ובהתחשב בעובדה כי סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית הוא "סעיף חריג בדיני הראיות וכי יש לפרשו בזהירות הראויה" (סעיפים 19 ו-20 לתגובת המשיב). לדעת המשיב, הנסיבות המיוחדות של המקרה כוללות את חשיבותו של דו"ח הביקורת להכרעה בסוגיות שבמחלוקת בין הצדדים, העובדה כי דו"ח הביקורת מתייחס לחקירת המבקר את המשיב, את מנכ"ל המערערת ואת החשבת, אשר לכולם אין אינטרס ראוי להגנה מפני הגשת דו"ח הביקורת כראיה, העובדה כי אין בחשיפת דו"ח הביקורת כדי לפגוע במי ששיתפו פעולה עם המבקר בעריכת הביקורת, וכאשר הדו"ח נדרש לצורך חשיפת האמת. דיון והכרעה17.כידוע, הכלל הוא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה הדיונית הדנה בסכסוך, ואשר בפניה פרושה היריעה העובדתית המלאה ושבידה שיקול הדעת לפסוק בסוגיות דיוניות הדורשות הכרעה; בפרט כאלה שלהן השלכה על בירור ההיבטים העובדתיים של המחלוקת (בר"ע (ארצי) 7331-01-13 עיריית תל-אביב, המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי - ד"ר שלמה ברק (27.1.13)). בהתאם, הדיון בפסק דין זה יוגבל לשאלת תחולת חוק הביקורת הפנימית על המערערת ולהיקף האיסור בחוק על שימוש בתוצרי הביקורת ובמידע שהגיע למבקר במסגרת עבודתו בהליך כאן; ונפנה לראשון ראשון. תחולת חוק הביקורת על המערערת18.סעיף 86 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) תשס"ה–2005 (להלן: "חוק הפיקוח") פטר את המערערת, המאוגדת כאגודה שיתופית, אשר ניהלה קופת גמל ערב כניסת חוק הפיקוח לתוקף – מניהול קופת גמל, באמצעות "חברת ניהול" כהגדרתה בחוק האמור. לצד זאת קובע הסעיף כי ההוראות החלות על "חברה מנהלת" – יחולו על אגודה שיתופית המנהלת קופת גמל (דוגמת המערערת) בשינויים המחויבים. סעיף 10(א) לחוק הפיקוח מחיל על "חברה מנהלת" (המערערת בענייננו) הוראות שנקבעו בסימן א'1 לפרק ד' בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הביטוח"). הוראות אלה חלות על אורגנים ובעלי תפקידים ב"מבטח"; ובשינויים המחויבים על אורגנים ובעלי תפקידים מקבילים ב"חברה מנהלת" (המערערת). סעיף 41(ג) לחוק הביטוח, הכלול בסימן א'1 לפרק ד' לחוק הביטוח – מחיל על ה"מבטח" (ולענייננו על "חברה מנהלת", דוגמת המערערת) את הוראת סעיף 147 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות") ב"שינויים המחויבים". סעיף 147 לחוק החברות קובע כי "על המבקר הפנימי יחולו הוראות סעיפים 3(א), 4(ב), 8 עד 10 ו-14(ב) ו-(ג) לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב – 1992, כפוף ליתר הוראות פרק זה, ובשינויים המחויבים לפי הענין" (ההדגשה אינה במקור – מ.ט.).19.מכוח שרשור הוראות החוק המובאות לעיל, יוצא כי סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, חל על המערערת, שהיא אגודה שיתופית המופקדת על כספים בקופות גמל של עובדי התעשייה האווירית וגמלאיה, ובתור שכזו מהווה "חברה מנהלת" כהגדרתה בחוק הפיקוח.20.ביצור מוסד הביקורת בגוף מבוקר, שהוא תכלית חוק הביקורת הפנימית (רע"א 6546/94, בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי פ"ד מט(4) 54; בג"ץ 844/06, אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אברהם עוז, פ"ד סב(4) 167), לצד אופי הפעילות של המערערת כנאמן המופקד על ניהול כספי עמיתים בקופות גמל וחיסכון, מחייבים מתן תוקף מלא לרצון המחוקק להחיל על המערערת את הוראות חוק הביקורת הפנימית – וכפועל יוצא מכך – מתן תוקף מלא להוראות סעיף 10 שבו. בהתאם, העובדה כי המחוקק בחר להחיל על "חברה מנהלת", לרבות המערערת, הוראת חוק מכוח הפניה לחוקים אחרים "בשינויים המחויבים" דורשת הנהגת ההתאמות הנחוצות לשם יישום ההוראה החוקית; אין לראות בביטוי זה ("בשינויים המחויבים") פתח להחלה סלקטיבית של הוראות חוק הביקורת הפנימית על גופים דוגמת המערערת, באופן שהערכאה שבפניה תעלה שאלת היקף תחולת חוק הביקורת הפנימית, תכריע בשאלה זו על בסיס הנסיבות שבפניה. מסקנת הדברים היא שיש לקבל את עמדת המערערת, שלפיה סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית חל על המערערת במלוא היקפו. היקף האיסור הקבוע בסעיף 10(א) לחוק הביקורת21.סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית, המורה כי "דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי" נועד להבטיח את שיתוף הפעולה עם גופי הביקורת, כך שאלה יוכלו לאסוף ולקבל מידע מבלי שמוסר המידע יחשוש מפני האפשרות שהמידע ישמש בהליך משפטי, ובכך לקדם את עבודת הביקורת ולתרום לה. הוראה דומה לזו שבסעיף 10(א) האמור מופיעה בסעיף 30 לחוק מבקר המדינה [נוסח משולב], תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק מבקר המדינה") ולפיו: "(א)דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי. (ב)הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר לא תשמש ראיה בהליך משפטי או משמעתי...". 22.סעיף 30 לחוק מבקר המדינה זכה להתייחסותו של בית דין זה בע"ע (ארצי) 283/07 יוסי משה - רשות העתיקות מוזיאון רוקפלר (24.12.07) (להלן: "פרשת רשות העתיקות"). באותו עניין נדרש בית הדין לצו שהוציא נציב תלונות הציבור המורה להחזיר את המערער שם לעבודתו ביחידה למניעת שוד עתיקות באזור הצפון. 23.בפרשת רשות העתיקות דן בית הדין בהיקף האיסור של שימוש בדו"ח המבקר כראיה ולעניין זה נפסק שם: "לאור ההלכה הפסוקה שעניינה בחיסיון השימוש הראייתי, כפי שהוא מוצא ביטויו בסעיף 30 לחוק, מתבקשות המסקנות המפורטות להלן:את המונח 'לא ישמשו כראיה' שבסעיף 30 לחוק מבקר המדינה, יש לפרש כאיסור על שימוש ראייתי ישיר בדו"חות, חוות דעת, וכל מסמך אחר שהוציא, או הכין, נציב קבילות הציבור במילוי תפקידיו, וכל הודעה שתקבלה על ידו, תוך כדי ואגב מילוי תפקידיו (להלן: 'המסמכים'). מסמכים אלה אינם קבילים כראיה ולא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי. חריג לכלל פרשנות זה הינו בעשיית שימוש ראייתי עקיף במסמכים, אף זאת, באופן ובהגבלות שלהלן:מותרת עשיית שימוש ראייתי עקיף במסמכים שהוציא הנציב כאמור, ובמסמכים שהם בעלי זיקה ישירה לחקירה ולתשתית הראייתית שהובאה בפני הנציב ושהם בגדר 'הודעה'. משמעות הדברים היא, כי מותר שימוש במסמכים לשם הכנת טיעוני הצדדים, או לשם הבנת הרקע לסכסוך. במסגרת זו, ניתן להביא את דו"ח מבקר המדינה והחלטותיו לידיעת הצדדים, ובאמצעותם לידיעת בית הדין לעבודה.חריג נוסף לכלל זה הוא היתר להגשת הצו כראייה כאשר צו נציב תלונות הציבור, כשלעצמו, מהווה מרכיב בעילת התביעה, או בטענות ההגנה, של צד להליך. בנסיבות אלה, מותר להציג את הצו כראיה לעצם העובדה שניתן צו ולתוכנו האופרטיבי של הצו בלבד. זאת, להבדיל מהצגת הצו כראייה לאמיתות תוכנו של הצו. לשון אחר: ניתן להגיש את הצו כראיה להוכחת הטענה על עצם הוצאת הצו על ידי נציב תלונות הציבור, ועל הוראות אופרטיביות מסוימות שבו, וזאת לצורך הוכחת הטענה כי הוראות הצו הופרו. אולם, על שימוש הראייתי העקיף, כאמור, חלה הגבלה מפורשת וברורה והיא – שבהבאת המסמכים לידיעת הצדדים ובית הדין, לא תהא כל חריגה מגבולות האיסור שבסעיף 30 לחוק, ובכפוף לכך שלא יחצה קו הגבול והגדר שמעמיד אותו איסור. קרי, השימוש הראייתי העקיף במסמכים אינו מכשיר הגשתם כראיה, בעת הבירור העובדתי של ההליך המשפטי גופו, או כנספחים לכתבי הטענות. ודוק. הגשת הצו לצורך שימוש ראייתי עקיף בצו אינה מכשירה עשיית שימוש ראייתי ישיר אחר בצו. גם הגשת הצו כראיה אינה מכשירה עשיית שימוש בצו לשם הוכחת הטענה בדבר חשיפת מעשי שחיתות על ידי העובד, או הוכחת הטענה בדבר קשר סיבתי בין התנכלות ופיטורים לבין דיווח על מעשי שחיתות" (סעיף 13 לפרשת רשות העתיקות).24.בשים לב לדמיון בערכים המוגנים בסעיף 30 לחוק מבקר המדינה ובסעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית ובדמיון בלשונם של סעיפי החוק (למעט בהתייחס להליכים משמעתיים) – ראוי ליישם את ההלכה האוסרת שימוש בתוצרי הביקורת שנקבעה בפרשת רשות העתיקות, בהסתייגויות שנקבעו בה גם בענייננו. לאור זאת, לצד איסור השימוש בדו"ח הביקורת כראיה לאמיתות טענות המשיב, ניתן להכשיר שימוש מסוים בדו"ח הביקורת מהנימוקים ובמגבלות שעליהם נעמוד להלן. 25.בענייננו, עילת התביעה של המשיב מורכבת מטענותיו לתלונות ולדיווחים על כשלים בהתנהלות המערערת שהעביר ליו"ר ועדת הביקורת ולמבקר, ופיטוריו בעקבות אותן תלונות. בנסיבות הללו, דו"ח הביקורת לכשעצמו איננו מהווה מרכיב בעילת התביעה של המשיב כמי שפוטר בשל היותו חושף שחיתות. מכאן שלא ניתן להכשיר את דו"ח הביקורת כראיה מכוח החריג שנקבע בפרשת רשות העתיקות, הדן במציאות שבה צו המבקר (באותו עניין) היווה חלק מעילת התביעה. עם זאת, ולצד האמור, נקבע בפרשת רשות העתיקות כי ניתן להגיש את דו"ח הביקורת כראיה במציאות שבה דו"ח הביקורת מהווה רכיב בטענות ההגנה של צד להליך, שזהו המקרה שבפנינו, שעה שהחלטת האשרור של הדירקטוריון והגנת המערערת כוללות הפניות לעבודת המבקר בהיבטים הטכניים של עבודת הביקורת ולממצאי הביקורת נכון לאותה נקודה בזמן : עצם עריכת הביקורת והיוזמה לעריכתה, שאלת התייחסותם של המשיב ושל המנכ"ל לנושאי הביקורת והמועד שבו נדרשה התייחסותם זו, וטענות הדירקטוריון להעדר הלימה בין תלונות המשיב לממצאי הביקורת. במצב דברים שכזה ניתן לעשות שימוש בחריג שנקבע בפרשת רשות העתיקות המאפשר את הגשת דו"ח הביקורת כראיה להוכחת טענות ההגנה, ובמקום שנמנעת המערערת מהגשת הראיה שלכאורה תומכת בטענותיה– ניתן להכשיר את הגשת הדו"ח כראיה על ידי המשיב לצורך בחינת הנמקת הדירקטוריון שלפיה טיוטת דו"ח הביקורת איננה תומכת בטענות המשיב בדבר התנהלות לא תקינה של הנהלת המערערת; ובהיבטים הטכניים של עבודת הביקורת המוזכרים לעיל. זאת להבדיל, מהצגת דו"ח הביקורת כראיה לנכונות ממצאי הדו"ח ומסקנותיו.26. שאלה נוספת נוגעת לציטוט חלקים מדו"ח הביקורת בתצהיר המשיב. גם כאן אין להתיר שימוש בדו"ח הביקורת כראיה לאמיתות תוכנו, או בענייננו, כתמיכה בנכונות תלונותיו של המשיב. לפיכך מנוע המשיב מלצטט קטעים מהדו"ח במסגרת תצהירו לשם ביסוס וחיזוק טענותיו להתנהלות פסולה של הנהלת המערערת (ובפרט המנכ"ל והחשבת); עם זאת ניתן להכשיר הפניה לדו"ח הביקורת לצורך שלילת הנמקת הדירקטוריון שלפיה עמדת המבקר אינה תומכת בגרסתו של המשיב ובהיבטים הטכניים של עבודת הביקורת לצורך הוכחת הקשר שבין התלונה – הפניה לגוף המבקר – ובין ההחלטה על סיום העסקתו.סוף דבר27.סוף דבר, הערעור מתקבל בחלקו. סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית חל על המערערת ומחייב אותה, כמו גם את המשיב. עם זאת במגבלות שנקבעו בפרשת רשות העתיקות רשאי המשיב לעשות שימוש מוגבל בדו"ח בדרך צירופו כנספח לתצהירו ולצטט מתוכו לצורך הפרכת טענות המערערת בפרט בהחלטת האשרור. להבדיל אין לעשות שימוש בדו"ח הביקורת כראיה לנכונותו בכל הנוגע לתוכנו. בהתאם, התיק יוחזר לבית הדין קמא לקביעת המשך ההליכים בתיק. בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.  הנשיא יגאל פליטמןלאחר עיון בדעת חברי השופט טוינה, מצאתי מקום להבהיר עמדתי בסוגית דו"ח הביקורת בנסיבות המקרה שלפנינו:

• ברי לי, כי סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית חל על המערערת והמשיב ומחייב אותם. לפיכך דו"ח ביקורת כשלעצמו אינו יכול לשמש ראיה לאמיתות תוכנו.

• שאלה אחרת היא - האם בנסיבות המקרה, דו"ח הביקורת אינו יכול לשמש ראייה במחלוקת שבין הצדדים, לעניין עצם הכתוב בו, להבדיל מראייה לאמיתות תוכן הכתוב בו.

• ממצאיו העובדתיים של המבקר, על פי דו"ח הביקורת, הם ממצאים שעברו עיבוד על ידו. גם בשל כך אין לקבלם כראייה לאמיתותם בבית המשפט, וממילא גם אין לקבל את המסקנות הנובעות מאותם ממצאים. לא כן הדבר ביחס לעצם הנכתב בדו"ח, כשהנכתב בדו"ח כשלעצמו, רלבנטי לעילת התביעה ולטענות ההגנה, ומילות הנכתב בדו"ח הן הן למעשה בבסיס המחלוקת בין הצדדים.

• בתביעתו טען המשיב, כי חוזה העסקתו לא הוארך מחמת הכשלים שעליהם הצביע בהתנהלות החשבת והמנכ"ל, אשר עליהם דיווח והתריע בפני מבקר הפנים של הנתבעת, ואשר מצאו ביטויים בדו"ח.

  המערערת מצידה טענה בכתב הגנתה, כי טיוטת דו"ח הביקורת הפנימית, כפי שהוצגה לפני הדירקטוריון, לא תמכה בטענות המשיב (סעיף 9 לדעת חברי).

• מקריאת החלטת הדירקטוריון על אי הארכת חוזה העסקת המשיב, עולה כי החלטתה נסמכה במידה רבה על טיוטת דו"ח הביקורת.

  וכך נכתב באותה החלטת דירקטוריון:

  "האמור בטיוטת דו"ח הביקורת איננו תומך בטענותיך ... מטיוטת הדו"ח עולה, כי הביקורת גם לא מצאה ממצאים בדבר חוסר מקצועיות של החשבת ו/או המנכ"ל כפי שניסית לטעון, ובוודאי שאין בטיוטת הדו"ח דבר שהצדיק את התנהלותך, שהובילה להליך סיום העסקתך. ... התרשמות חברי הדירקטוריון על סמך דיווח יו"ר ועדת הביקורת הינה כי אין קשר ממשי בין ממצאי דו"ח הביקורת (כפי שהם משתקפים בטיוטת הדו"ח...) לבין הרושם שניסית ליצור בפני יו"ר ועדת הביקורת ובפני המבקר הפנימי..."

• משהחלטת הדירקטוריון על אי חידוש חוזה המשיב נסמכה על דו"ח הביקורת כאמור, לא יתכן שאותו הדו"ח והכתוב בו יישאר עלום בפני המשיב. זכותו האלמנטרית של המשיב היא לדעת מדוע פוטר. לפיכך, בדין הוחלט כי יתאפשר לו עיון בדו"ח.

• משהתאפשר למשיב לעיין בדו"ח הביקורת, והוא מצא בו ציטוטים הסותרים את האמור בהחלטת הדירקטוריון לגבי הכתוב בו – זכותו היא להביא בתצהירו אותם ציטוטים מהדו"ח.