פלוני נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון

ערעור על החלטת המשיב, אשר קבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין מצבו הנפשי, לבין תנאי שירותו והטיפול הרפואי הרשלני שקיבל במהלך השירות, וכי הוא סבל ממצבו הנפשי עוד בטרם גיוסו לצבא.

רקע עובדתי

1.המערער, יליד 1989, התגייס לשירות צבאי ביום 20.11.2007 עם פרופיל רפואי 97 ושירת כלוחם בחטיבת "כפיר". בעקבות אירועים של קוצר נשימה ודופק לא סדיר במהלך השירות הוא אושפז ביום 15.1.2009 בבית החולים "פוריה", אובחן כלוקה בתסמונת הסינוס החולה SSS - Sick Sinus Syndrome)) ובליבו הושתל קוצב לב. ביום 8.3.2008 הוא הגיש למשיב בקשה להכרת זכות [מחלה] לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים או החוק), בגין פגימה קרדיולוגית, אשר, לטענתו, נבעה מתנאי שירותו בטירונות, באימון המתקדם ובקורס מ"כים. המשיב דחה ביום 15.11.2010 את הבקשה, לאור מסקנתו כי המערער סובל מתסמונת הסינוס החולה ללא קשר לתנאי השירות הצבאי (להלן: ההחלטה הראשונה).

ביום 25.5.2011 הגיש המערער למשיב בקשה למתן החלטה חדשה על סמך "ראיה חדשה", בהתאם לסעיף 35(א) לחוק, בהתבססו על חוות דעת רפואית של פרופ' י' ברוק, שקבע כי תנאי שירותו של המערער האיצו את מחלתו, שהינה הפרעות קצב הלב, וכי החמרה במחלתו נבעה אף מהזמן הרב שחלף עד שאובחן וקיבל טיפול רפואי. המשיב העביר את החומר לבחינתו של ד"ר ישראל תמרי, אשר בחוות דעתו מיום 17.1.2012 כתב כי הוא מפקפק באבחנה של תסמונת הסינוס החולה שנעשתה בבית החולים "פוריה" וכי התייחסות מפקדיו של המערער לתלונותיו הייתה שערורייתית. עם זאת, הוא סבר כי התייחסות זו לא גרמה להחמרת התסמינים הקליניים וכי אין קשר של גרימה או החמרה בין התסמינים לבין השירות הצבאי. בחוות דעתו המשלימה מיום 2.3.2012 ציין ד"ר תמרי כי ייתכן שהייתה אינדיקציה להשתלת קוצב לב למערער. המשיב החליט לראות בחוות הדעת של פרופ' ברוק בגדר "ראיה חדשה", אולם לאור חוות הדעת של ד"ר תמרי הוא קבע ביום 6.5.2012 כי אין מקום לשינוי ההחלטה הראשונה (להלן: ההחלטה השנייה).

המערער הגיש ערעור על ההחלטה השנייה, אשר נדון בפני ועדת ערעור בראשות השופט פרידמן (ע"נ 20980-06-12). לבקשת באי-כוח הצדדים, נמחק הערעור ביום 25.3.2014, לאחר שהם הודיעו לוועדה כי המערער "יוכל להגיש תביעה חדשה להכרת זכות אצל המשיב, בה יתייחס למכלול טענותיו, לרבות טענת הרשלנות הרפואית בטיפול בו".

2.ביום 12.5.2014 הגיש המערער למשיב בקשה חדשה להכרת זכות [חבלה], ובה טען לרשלנות רפואית בבית החולים "פוריה". בטופס הבקשה הוא ציין כי לאחר השתלת הקוצב הלב, הבדיקות שביצע הראו שהקוצב כלל לא היה נדרש. המשיב קיבל את הבקשה, ובהחלטה מיום 8.1.2015 קבע שהשתלת קוצב הלב על רקע טיפול רפואי רשלני אירעה בתקופת ועקב שירותו הצבאי (להלן: ההחלטה השלישית).

ביום 22.3.2015 קבעה ועדה רפואית מחוזית למערער דרגת נכות של 11%, החל מיום 12.5.2014, מתוכם 10% בגין הפרעות קצב לב עם קוצב לב קבוע ו-1% בגין צלקת לא מכערת. עוד קבעה הוועדה כי "אין סימפטומים משמעותיים שקשורים לקיום הקוצב מלבד סימפטומים נפשיים אשר יידונו בנפרד". ביום 2.11.2015 דחתה הוועדה הרפואית את בקשת המערער להכיר בפגימה הנפשית כנכות מוסבת לפי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל-1969, וציינה כי "חלק מהתסמינים הנפשיים כלולים בנכות המוכרת והשאר אינם קשורים לנכות המוכרת". ועדה רפואית עליונה דחתה את ערעורו של המערער על החלטת הוועדה הרפואית המחוזית, ובית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת תיק ע"ו 34073-07-16, דחה ביום 23.2.2017 את הערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה. בפסקה 4 להחלטת בית המשפט המחוזי נכתב, בין השאר:

"נציין כי בכל הקשור לטענות המערער כי אין המדובר בנכות נפשית מוסבת, אלא בקשר סיבתי ישיר בין האירוע של השתלת קוצב שאירע במהלך השירות הצבאי לבין המצב הנפשי, הרי הכרעה בעניין זה נתונה לקצין התגמולים, וכאמור בהחלטה מ-13.11.16, עניין זה הוחזר לקצין התגמולים על מנת שיכריע בו, וככל שהכרעתו לא תהיה מקובלת על המערער, הוא יוכל לערער לוועדת עררים".

3.על בסיס חוות דעת של הפסיכיאטר ד"ר חיים שם דוד שניתנה ביום 11.5.2017 (להלן: חוות דעת שם דוד) ושבה נקבע כי המערער סובל מהפרעת חרדה ואישיות בעלת קווים אובססיביים, שמהלכה לא השתנה בעקבות הטיפול הרשלני, קבע המשיב בהחלטתו מיום 1.6.2017 כי לא הוכח קשר סיבתי בין מצבו הנפשי, ממנו הוא סבל עוד טרם גיוסו, לבין תנאי שירותו והטיפול הרפואי הרשלני (להלן: ההחלטה הרביעית). על החלטה זו הוגש ביום 26.6.2017 הערעור שבפנינו.