ב.ה. נ' קצין התגמולים

ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו וקבע שלא הוכח שבשירותו הצבאי התקיימו תנאים או אירועים חריגים ולא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו לבין מצבו הנפשי.

רקע

1.המערער, יליד 1993, התגייס לשירות צבאי ביום 1.12.2011 עם פרופיל רפואי 97, שירת כגשש, הוצב מגזרת הר דוב בה שירת אחיו החייל שהתאבד בביתו בנשקו האישי והוכר כמי שנפל במילוי תקפידו, הועבר לגזרות אחרות ושוחרר ביום 23.2.2013 עם פרופיל 21 על רקע נפשי. ביום 20.2.2013 המערער הגיש למשיב בקשה להכרת זכות [מחלה] לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב], בגין פגימה נפשית אשר, לטענתו, נגרמה עקב שירותו. הוא הגיש אף את תצהירו מיום 16.5.2013 (להלן: התצהיר הראשון), בו הוא ציין כי העובדה שהוא שירת באותו מקום בו שירת אחיו המנוח, שהתאבד בשנת 2006, גרמה לו לבעיות נפשיות, וכי הוא סובל מהפרעת הסתגלות שמנעה ממנו את המשך השירות. המשיב הפנה את המערער לפסיכיאטר ד"ר רוני ומוש, אשר בחוות דעת מיום 11.4.2014 ציין כי חוסר שיתוף פעולה של המערער בעת הבדיקה אינו מאפשר להתרשם ממצב פסיכוטי פעיל או ממצב דיכאוני מז'ורי, וכי לנוכח התמונה הקלינית אין לראות קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין השירות הצבאי. ד"ר ומוש הציע שיבוצעו למערער אבחון פסיכו-דיאגנוסטי והסתכלות פסיכיאטרית מלאה בתנאי אשפוז, על מנת להגיע לאבחנה ברורה של מחלתו. על סמך חוות דעת זו דחה ביום 25.5.2014 המשיב את הבקשה להכרה בנכות, בקובעו כי לא התקיימו תנאי שירות חריגים ולא הוכח קשר סיבתי. על החלטה זו הוגש ביום 24.7.2014 הערעור שבפנינו.

כתבי הטענות וחוות הדעת של מומחים רפואיים מטעם הצדדים

2.בכתב הערעור המתוקן נטען כי עובר לגיוס עבר המערער טיפול נפשי, לאחר שהיה עד להתאבדותו של אחיו הגדול, אשר שירת כגשש בגזרת הר דוב. הודגש כי לאחר גיוסו לצבא עם פרופיל 97, ללא סעיפי ליקוי נפשי, ולאחר שעבר טירונות, בה סבל מבעיות חברתיות, הוא הוצב לשרת כגשש דווקא בגזרת הר דוב, בה שירת האח שהתאבד, וזאת על אף בקשתו ובקשת בני משפחתו שלא לשבצו בגזרה זו. נטען כי תנאי השירות - מקום השירות בחברת גששים ותיקים שהכירו את האח המנוח - הסבו למערער מצוקה נפשית, ורק בחודש ספטמבר 2012 הוא הועבר לשרת בחטמ"ר אפרים בגזרת יהודה ושומרון. לאור תפקודו הלקוי, הועבר המערער לחטמ"ר בנימין, שם הוזהר כי התנהגות שאינה תקינה עלולה להביא לענישה ואף לכליאה. בשל תגובה נפשית חריפה בעת שהותו בחופשה בביתו, הובהל המערער לבית החולים "העמק" בעפולה, וימים אחדים לאחר שחרורו הוא הובהל בשנית לבית החולים והופנה לאשפוז במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", שם שהה עד 13.2.2013. הבודקים שם ציינו ש"יש גרעין של PTSD" ואילו הפסיכיאטר הצבאי שבדק אותו קבע שהוא סובל מהפרעת הסתגלות בעלת מאפיינים חרדתיים ברורים. בשל הפרעה זו הורד הפרופיל הרפואי של המערער ל-21 והוא שוחרר מהשירות. עוד נטען כי פסיכיאטרים שבדקו את המערער במרפאה לבריאות הנפש ובמחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "העמק" אבחנו אותו כלוקה בסכיזופרניה.

לכתב הערעור המתוקן צורף תצהיר נוסף של המערער (להלן: התצהיר השני), בו פורטו העובדות דלעיל. כן צורפה חוות דעת מיום 17.5.2017 של הפסיכיאטר פרופ' חיים קנובלר, אשר קבע כי קיים קשר סיבתי בין פריצת מחלתו הנפשית של המערער לבין שיבוצו כגשש באותה יחידה בה שירת אחיו הגשש שהתאבד כאשר המערער עצמו היה בן 12. המומחה ציין שהמערער שוחרר מהצבא באבחנה של הפרעת הסתגלות, אולם סבר כי לאור התנהגותו הרגרסיבית והפרנואידית, עולה חשד שמדובר בהתפתחות של מחלת הסכיזופרניה. הוא הדגיש כי בין אם מדובר בסכיזופרניה שהחלה כהפרעת הסתגלות, ובין אם מדובר בהפרעת הסתגלות בעוצמה של הפרעה פוסט-טראומתית עם סימפטומים פסיכוטיים (Complex PTSD), הרי באה לביטוי בעוצמה מחלת נפש שהחלה באופן ברור כהפרעת הסתגלות לשירות הצבאי. לפיכך, טען המומחה, יש להכיר בלחצי השירות הצבאי כגורם למחלה הנפשית.

3.בכתב התשובה טען המשיב כי יש לקבל את מסקנותיו של המומחה מטעמו, ואף צרף חוות דעת משלימה מיום 22.2.2016 של ד"ר ומוש, שכללה התייחסות לחוות הדעת של מומחה המשיב. בחוות הדעת המשלימה טען ד"ר ומוש כי אין כל התאמה בין התנהגות המערער לקריטריונים המקובלים של PTSD וסבר כי העובדה שהתאבדות אחיו החייל של המערער התרחשה בבית, ולא בצבא, שוללת את הטענה שהצבת המערער לשירות במקום בו שירת אחיו היא שעוררה בו רגשות חרדתיים.

4.מטעם המערער הוגשה חוות דעת משלימה מיום 18.4.2016 של פרופ' קנובלר, בה הוא הביע דעתו כי לא תצמח תועלת מאשפוז פסיכיאטרי של המערער לשם אבחנת מחלתו הנפשית.

מומחה רפואי מטעם הוועדה