ע"נ 42065-05-10 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון – אגף השיקום

ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 21.02.10 לפיה מצבו הנפשי של המערער החמיר במהלך ועקב שירותו הצבאי של המערער בשליש בלבד מדרגת הנכות הכוללת. המערער טוען לגרימה מלאה. נקדים ונציין כי ראינו לקבל הערעור.

טענות המערער

1. המערער התגייס לצה"ל באוגוסט 2004 לטירונות במסגרת עתודה אקדמאית. כפי שבואר בחקירה, הפרופיל היה מלא (97), אך הטירונות היתה 02, לאור היותו עתודאי (כלומר טירונות קלה). למרות שהמערער ציין בחקירה ש"קל זה דבר יחסי", הרושם הברור הנו שמדובר היה אכן בטירונות קלה. בלשון המערער עצמו (כאשר נשאל אם כבר בשבוע הראשון לטירונות פנה לטיפול עקב כאבי ראש שטען שסובל מהם מזה שבוע), "יכול להיות, לא זוכר, אולי היה קטע שפנינו לחופלת, שאי אפשר לישון באוהל או דברים כאלה, לא זוכר על משהו שהיה חריג כאבי ראש פנינו לחופלת, טירונות של של ג'ובניקים, מחפשים עוד יותר להיות ג'ובניקים" (עמ' 15 לפר').

2. לגרסת המערער התפתחה אצלו הפגימה הנפשית עקב השתתפות במטווח בשבוע השני בטירונות.

לדברי המערער בחקירה , השבוע הראשון לטירונות עבר בלא בעיות, והוא היה חדור מוטיבציה. בתצהירו טען כי כשבועיים לאחר תחילת הטירונות (בחקירתו טען כאמור שהיה זה בשבוע השני), השתתף במטווח: "במהלך מטווח אותו נדרשתי לבצע, התחלתי לחוש הזעה, רעידות בגוף, דפיקות לב מואצות, סחרחורות וכו'. החשש נבע מכך כי אפגע מירי של חייל אחר במטווח". כלומר המערער פיתח התקף חרדה במהלך אותו מטווח. מיד בסמוך לאירוע יצא המערער לחופשת סוף שבוע בביתו במהלכה המשיך לחוש בסחרחורת ובזעה קרה. לטענת המערער, מאחר ולא סבל מעולם קודם לכן מתופעות אלו, חשש כי לקה בליבו. על כן פנה לביה"ח בני ציון, שם עבר בירור קרדיולוגי מקיף ואושפז במחלקה פנימית עקב CPK גבוה. בסיכומו של יום אובחן המערער כבריא גופנית אך לוקה בהפרעות חרדה כתולדת מחשבות על אובדן והפחד מפני תאונה במהלך המטווח. למרות זאת, שב המערער לטירונות, מבלי לקבל הקלה כלשהי, אך עבר את המטווחים בצמוד לקצין מיוחד שנשלח לשם כך. במקביל קיבל המערער כדורים לשיכוך כאבים.

המערער הודה כי לא היה כל אירוע חריג במהלך המטווח או אימוני הנשק. הוא נכנס לחרדה ברגע שהחלו להשתמש בנשק במטווח, ואף עובר לכך – כלומר עם קבלת הנשק (עמ' 15 למטה). חרדה זו לדבריו ליוותה אותו לאורך השבוע בו עסקו החיילים בלימוד הנשק. הוא הספיק לירות יריה אחת ואז הפסיק מחמת החרדה ולא המשיך, אם כי הוסיף לנכוח באימונים עד שיצא לחופשת סוף השבוע.

3. מומחה המשיב, ד"ר בן אפרים, הכיר בהחמרה בשיעור שליש, בחוות דעתו המייעצת. המשיב מצדו אימץ ההמלצה והכיר כאמור בהחמרה בשיעור שליש. על ההתפתחות בענין זה נעמוד בהמשך.

4. א. בטרם דיון לגופו, נוסיף ונעיר כי על פני הדברים, אפילו נקבל שהמערער לא סבל מהתקף חרדה עובר לגיוס , וכי ההתקף הממשי הראשון שחווה התעורר במהלך שבוע לימוד הנשק בטירונות, הרי שהכרה בגרימה ולו חלקית, ממן ההחמרה בשיעור שליש, היתה החלטה הוגנת בנסיבות. שכן לבד מקשר סבתי רפואי עובדתי לתנאי השירות, וגם אם מדובר בשירות קצר ואין צורך באירוע חריג, הרי מאז שניתנה הלכת אביאן ב 5.8.02 (דנא 5343/00) נראה שחוזקה בפסיקה הדרישה להתקיימות יסוד אובייקטיבי שהוצבה באותה הלכה, כתנאי מצטבר ועצמאי מבלעדיו אין. היינו שאין להסתפק בחולשתו הסובייקטיבית של החייל, אף אם התקיים בעטיה קשר סבתי רפואי בין הפגימה לבין תנאי השירות. דרישת היסוד האובייקטיבי יסודה בסיבתיות משפטית ומשמעותה שאותם גורמים שבשירות הצבאי אליהם הגיב החייל תגובה נפשית חריגה צריך שיהיו בעלי עוצמה מינימלית. לא רק שלא היה כל אירוע חריג במטווח – לא התקיימו בו כל תנאי מאמץ פיסי ולא היתה כל סיבה אובייקטיבית לדחק נפשי, ואין גם טענה שתנאי המשמעת היו חריגים. כאמור המערער עצמו התייחס לטירונות כטירונות קלה.