פלוני נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

בהליך זה משיג המערער על החלטת המשיב מחודש פברואר 2023 לפיה הוכר 1/3 ממצבו בשל תסמונת פוסט טראומטית כנובע מאירועי שירותו.

העובדות הרלוונטיות להליך אינן שנויות במחלוקת בעיקרן. המערער, יליד 1958, וביום 18.7.77 נפגע בתאונה במהלך השירות הסדיר בצה"ל, כאשר רכב משוריין הדרדר לכיוונו ופגע בו. כתוצאה מהתאונה הוכר המערער כנכה בשל פגיעה בגבו.

בשנת 2022 הגיש המערער בקשה להכרה גם בתחום הנפשי, והמשיב החליט כאמור להכיר במצבו בחלקו, על בסיס חוות דעת מומחה מטעמו, ד"ר פונרובסקי, אשר סבר כי יש לייחס לתאונה תרומה של 1/3 למצבו של המערער ואת היתרה לאירועים אחרים בחייו.

על החלטה זו הגיש המערער את ההליך דנן, כשהוא נסמך על חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר גיללך שסבור כי יש לייחס את מלוא ההפרעה הפוסט טראומטית לאירוע דנן.

המערער נחקר על תצהירו בדיון מיום 18.2.24 וסיפר: "כל הזמן את הדריסה הזו, גם שאני מפחד לישון, מי שהולך לישון עם פוסט טראומה הוא גם מפחד ללכת לישון אז אני מפחד ללכת לישון כי אני יודע שברגע שזה תוקף אותי תהיה לי בעיה להתעורר, אני כל שלושה ימים ישן כמה שעות. אני רואה דריסה וצעקות ואני מנסה להתעורר ואי אפשר, ופה זה הסיוט הגדול שאתה מנסה להתעורר ולא יכול. אתה נהיה סמרטוט אם הצלחת להתעורר במקרה הטוב, ככה זה פוסט טראומה, ככה זה הנפש והגוף שלי, הבעיה להתעורר מהסיוטים ואתה לא יכול".

בהמשך חקירתו אישר המערער כי לאורך השנים השתמש בסמים, ונדון למאסר בשל החזקת נשק וכי במהלך מאסרו הותקף:

ש.וסיפרת שהיה אירוע מאוד קשה במהלך המאסר שבו היכו אותך, אמרת: 'דפקו לי את הראש בשפיץ של המיטה...'?

ת.כן. הנה (מוריד כובע), רואים את הצלקת.

ש.ורצו לשפוך עליך מים רותחים?

ת.כן, ונאבקתי ובסוף בראש לא הצלחתי להתגבר על זה ונהיה לי חתך רציני. לשאלת ביהמ"ש למה תקפו אותי אני אומר שהשתמשתי באקסטזי, בקראק, בקוקאין ובהירואין, בלי לדעת מה יקרה אחרי שאתה משתמש בזה. לשאלת ביהמ"ש אם השתמשתי בסמים בזמן שהייתי בכלא אני אומר שכן, השתמשתי בחשיש והחלפתי סרדינים תמורת גראס. התקיפה היתה בגלל מאבקי שליטה בחדר, אני לא מכיר אותו, אבל אחרי 48 שעות הוא שם לעצמו חבל ביד שלו, הוא התאבד ותלה את עצמו.

ש.אתה ראית את זה?

ת.אני מכיר את הבחור. לשאלת ביהמ"ש אני לא ראיתי אותו תולה את עצמו, אני מכיר את הסיטואציה.

ש.חששת לחיים שלך?

ת.כן, כל הזמן, עד היום אני מפחד לישון.

ש.כרגע אני שואל על הזמן שהיית בכלא.

ת.כן.

ש.ירד לך דם מהפצע בראש, נכון?

ת.כן, כולי הייתי דם. עד היום אני גם לא אוכל בשר בגלל זה, לא יכול להריח את הריח, משהו השתבש אצלי, לא יודע מה בדיוק.

ש.כשירד לך דם זה בכלא מהתקיפה, נכון?

ת.כן, ירד דם מהראש וגם מהאף ועד היום אני מרגיש שאני מריח את הדם.

לאחר שמיעת המערער מונה לבדיקתו כמומחה מטעם הוועדה ד"ר חואן בר-אל, אשר הגיש את חוות דעתו בחודש נובמבר 24.

בחוות דעתו קבע המומחה כי המערער "החל לפתח שחזור של החוויה הטראומטית" בהקשר לתאונה, ציין כי עבר אירע טראומטי נוסף עם סכנת חיים ממשית במהלך ריצוי מאסר, "בנוסף ישנו עבר של שימוש בחומרים משני תודעה", לגביו קבע המומחה כי אפשר ומדובר בסוג של טיפול עצמי.

המשיב ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו והדיון בו העיד המומחה התקיים ביום 18.5.25.

בחוות דעתו הנ"ל קבע המומחה כאמור קשר בין התאונה ובין מצבו של המערער, אך לא התייחס לחלוקת התרומה בין האירועים השונים בחייו. בפתח עדותו הבהיר המומחה את הדברים והסביר כי ככל והשימוש בסמים החל לאחר האירוע הוא סבור שיש לקבוע את "אחריות" שני האירועים המשמעותיים בחלקים שווים, וזאת הגם שהאירוע השני לדעתו חמור יותר, אך הוא בא לאחר האירוע הראשון (הרלוונטי להליך), אשר גרם לרגישותו של המערער:

היתה שאלה לפני שפגשתי אותו אם היה שימוש בסמים לפני האירוע, כי בחלק מחוות הדעת היה רשום שהוא משתמש בחומרים פסיכו אקטיביים מילדות ושאלתי אותו אם זה באמת היה ואמר שלא. אני לא יכול להכריע בכך. שימוש בחומרים זה סוג של טיפול עצמי. אם היה מתברר שהוא כן השתמש בגיל צעיר, אז זו תחלואה נפרדת, זה לא קשור לאירוע ויש לייחס לזה חלק ממצבו. כלומר, אם היה משתמש בסמים לפני האירוע אז זה לא היה קשור... זה לא היה בגלל האירוע. אבל, הרבה פעמים השימוש בסמים זה תוצאה של האירוע. פה זה דווקא המקרה נראה לי ובסך הכל אני מעריך שמדובר ב-50% כי בן שיש לו פוסט טראומה ועובר אירועים טראומתיים נוספים זה מחמיר את מצבו.

ובחקירה לב"כ המשיב הוסיף המומחה והבהיר:

ש.... אני רוצה לדבר על האירוע משנת 1998. אתה מציין בחוות דעתך לאירוע הזה שאתה כותב "סכנת חיים ממשית". תאשר לי שזה מסוג האירועים שבהם אדם עשוי לחוש סכנת חיים ממשית, חוסר אונים קיצוני וזה מסוג האירועים שיכולים להיות דרמטיים לעניין הPTSD- .

ת.זה נכון, אבל יכול להיות יותר מזה. באחת מחוות הדעת כתוב שהוא חולם על האירוע הזה דווקא, הכוונה לאירוע השני, ופה יש אירוע של הזיכרונות החוזרים בשינה של האירוע הראשון וגם של האירוע השני.

...

ש.שמענו בפרוטוקול על נסיבות החיים שלו, שלא היו פשוטות, שהוא חווה הרבה מעבר לתחום הסמים ובני משפחה שנפטרו, וביחס לאירוע של התקיפה בכלא הוא מראה את הצלקת, הוריד את הכובע והראה את הצלקת ואמר: "נאבקתי ובסוף לא הצלחתי להתגבר על זה, נהיה לי חתך רציני, זה היה בגלל מאבקי שליטה בחדר..." (מצטט). לאור הדברים שלו ולאור ההתרשמות שלך, בחלוקה בין האירועים, תסכים שהאירוע השני הוא יותר משמעותי לעניין PTSD מאשר אירוע התאונה שהיה קודם.

ת.קשה לומר בגלל שבשני המקרים הרגשה של חוסר אונים וסכנת חיים הם זהים, בתאונה הוא ישן וגם בתקיפה הוא ישן ולכן החשש מלהירדם יכול לנבוע גם מזה וגם מזה.

ש.אם היית צריך להעריך והאירוע השני היה סמוך לגילוי PTSD, אז היית אומר שהאירוע הזה שווה ערך לאירוע משנת 1977?

ת.קשה להעריך כי עיקר הנתונים בPTSD - זה התפקוד. אז למרות שיש ההדרדרות אחרי האירוע השני, התפקוד לפני האירוע השני כנראה שגם לא היה תקין, ואם יש אירוע נוסף אז ברגע שהתפקוד לא תקין התופעות יתעצמו. למשל ההימנעות מלאכול בשר הופיעה אחרי האירוע השני אבל הסימנים של פגיעה בשינה, פגיעה בתפקוד, ההתמודדות החברתית זה היה גם קודם והתעצם.

ש.ראית את חווה"ד של ד"ר פונורובסקי, והוא אמר שהוא מייחס לאירוע התאונה שליש. כמה אתה היית מייחס לתאונה וכמה לאירוע המאוחר?

ת.בעיני זה 50-50.

ש.ד"ר פונורובסקי התייחס לעוד אירוע משנת 2012 ולא ראית שהתייחסת לזה, שהשכן הגיע אליו הביתה ושבר לו דברים בדירה. אם לא התייחסת לזה יהיה נכון להניח שלא ראית את זה?

ת.לא נתתי לזה חשיבות. ברגע שמדברים על פוסט טראומה מדברים על קו שבר, ומה שהיה לפני הסכסוך עם השכן, לפני ואחרי לא ראיתי שזה שינה משהו.

ש.איך אתה יכול לקבוע שאותו סכסוך, שבעקבותיו הוא אושפז ליומיים ויש מסמך מיום אחרי האשפוז על כאבים בחזה, איך אתה יכול לקבוע שהאירוע הזה לא תרם ל- PTSD שלו היום? הרי אין לך סקאלה לדעת באיזו רמה היתה ה- PTSD?

ת.הרי בן אדם שנימצא בטראומה בגלל מלחמה אז האזעקה עצמה יכולה לגרום להתקף חרדה אבל קשה לומר שבגלל האזעקה הוא פיתח פוסט טראומה.

...

ש.אם נסכם, לפי תשובתך אתה למעשה אומר שאותו אירוע תקיפה שהיה בכלא, שהוא היה כבול, הייתי מייחס לאירוע הזה 50% כמו לאותה תאונה שהוא נפגע בשטח כשהוא ישן שזה גם 50%, ופה בעצם אתה חולק על ד"ר פונורובסקי שנתן שליש לאירוע התאונה?

ת.ברגע שלבן אדם יש PTSD אז הפגיעות שלו יותר גבוהה. בן אדם שמפתח פוסט טראומה כל טראומה נוספת מחמירה את מצבו. בגלל שפה היו שני אירועים משמעותיים מבחינת הטראומה אי אפשר לקרוא לזה קומפלקס טראומה. זו טראומה שיש את האירוע הראשון יש את האירוע השני, שהם האירועים המשמעותיים והאירועים האחרים עם האשפוזים וכיו"ב הם בעלי משקל סגולי קטן יותר.

אני מבהיר שגם אם נראה שהאירוע השני לכאורה יותר חמור הייתי מייחס 50% לכל אחד מאחר והאירוע הראשון הוא שגרם לרגישות המוגברת.

ובתשובות לשאלות ב"כ המערער, הוסיף המומחה:

ש.ישנם שני אירועים. האם אפשר להניח שהאירוע השני היה טריגר להאצת הופעה אותה נטייה חבויה ולשחזר את האירוע הראשון?

ת.התשובה תלויה בהרבה דברים, למשל על מה הוא חולם. באחת מחוות הדעת כתוב שהוא חולם על התקיפה בכלא, וכששאלתי אותו הוא אמר שהוא לפעמים חולם על האירוע בכלא אבל גם על מה שקרה לו בצבא.

ש.אתה העלית תזה שהיה אירוע אחד שהוא הזכיר את האירוע של התקיפה, ויתר השחזורים התייחסו לאירוע הראשון תרתי משמע. אם במשך עשרות שנים הוא שחזר היתה לו עוררות יתר בנוגע לאירוע הראשון והיתה לו הימנעות מהאירוע הראשון וחלימה סוערת מהאירוע הראשון, חולמנות מהאירוע הראשון ונקבעה לו אבחנה של PTSD. אפשר להגיד שהאירוע הראשון הוא של PTSD והשני הוא טריגר להאצת הופעת אותה נטיה קודמת מהאירוע הראשון.

ת.זה יכול להיות עקרונית שאירוע מאוחר יגרום להתעוררות של אירוע קודם. לכן ייחסתי 50% כפי שהסברתי קודם. נזכור שבמקרה שלו לא היתה אבחנה של PTSD לפני האירוע השני, והדבר השני זה שיש את ההסתייגות ששימוש בסמים יכול למסך את הפוסט טראומה. בלי האירוע השני, יכול להיות שבכלל לא היינו כאן.

ש.אם כך, לנוכח הקביעה שלך שהאבחנה היא אחרי האירוע השני אז סביר להניח שהאירוע השני בדרגת 51%, שהאירוע הראשון היה מודחק ובא האירוע השני והיווה משום טריגר שהאיץ את תופעת אותו אירוע רדום ראשון. אני צודק בהנחה שלי?

ת.כן, ויותר מזה, אילו לא היה האירוע השני אולי לא היה האירוע הראשון מתבטא בהמשך.

...

ש.אפשר להגיד ש-99% מהתיק הרפואי מייחס את כל הסימפטומים שבספרי האבחון לאירוע הראשון, נכון?

ת.לא. יש תיעוד של הסימפטומים שהוחרפו בבירור אחרי האירוע השני. יש את האירוע הראשון שממנו הוא סובל מפוסט טראומה וההחמרה הקשה היותר היתה אחרי האירוע השני.

ש.אם כך אי אפשר לזקוף את האירוע השני ל-50% כי הוא בסה"כ טריגר, הרי הוא משחזר את האירוע הראשון כל הזמן.

ת.ההחמרה היתה אחרי האירוע השני. בהתחלה הקטע של הסמים מיסך את האירוע הראשון. אני מאמין שכן היתה לו פוסט טראומה אבל היא התגלתה רק אחרי האירוע השני.

ש.אם הוא שחזר את האירוע הראשון אחרי הטראומה השנייה אז אין לייחס לאירוע השני משקל משום שהוא לא תפקד כבר אחרי האירוע הראשון.

ת.האירוע השני החמיר בצורה משמעותית את המצב. אחד הסימנים של פוסט טראומה זה הימנעות, יש הימנעות מאכילת בשר שלא היתה. מבחינת ההימנעויות הן לא היו אחרי האירוע הראשון, וההימנעות משינה ואוכל היו אחרי האירוע השני ולכן האירוע השני הוא כן כבד משקל. האירוע הראשון גרם לו לפגיעות והשני החמיר את המצב.

...

ש.אם כך 4 הקריטריונים קובעים את המצב הנפשי הכולל כאשר הדיכאון קשור לאירוע הראשון, ואני עושה חישוב ואומר שכל הקריטריונים חוץ מההימנעות קשורים באירוע הראשון כאשר לעניין ההימנעות אתה קובע שיש לזקוף חצי חצי אחריות לשני האירועים, ואם אני מחלק את האחריות – 75 אחוז ו-25 ואחוז, ואז יוצא ש-87.5% קשור לאירוע הראשון בנוסף לדיכאון, ואילו 12.5% קשורים להחמרה של האירוע השני. זה הגיוני ומקובל עלי?

ת.אולי הגיוני כן, אבל לא מקובל עלי החלוקה של אחוזים נפרדים לכל סימפטום. אני מבהיר שוב שהתלונות שלו הופיעו אחרי התקיפה וזה בהחלט יכול לעורר את התלונות שלו לגבי התאונה, אבל אילו לא היה אירוע השני אז כנראה שלא היינו פה. ההחמרה כן הופיעה אחרי האירוע השני.

ש.אם ככה אני יכול להגיד שלא ייחסת 50% לאירוע הראשון?

ת.האירוע הוא זה שגרם לפגיעות יתר לפתח פוסט טראומה מהאירוע האחר.

ש.אבל לפי חווה"ד שלך האירוע השני הוא טריגר. נעשה סדר, זה לא 50-50, אפשר להגיד 80-20?

ת.אני חושב שאילו לא היה האירוע השני אז האירוע הראשון היה עובר לסדר היום, כפי שהיה כל השנים. אני נותן הרבה משקל לאירוע הראשון אבל היציאה מהאיזון דווקא היתה בגלל האירוע השני.

ש.משום שהיה טריגר, נכון?

ת.בגלל שהיתה פגיעות יותר מהאירוע הקודם.

ש.היית היום מייחס יותר מ-50% לתאונה הראשונה אחרי כל מה שאמרנו היום?

ת.האירוע השני זה מה שהוציא אותו מהאיזון, שגרם להחמרה קלינית של האירוע הראשון.

כלומר, גם לאחר חקירה מצד ב"כ המערער עמד המומחה על קביעתו כי האירוע השני הוא בעל משמעות רבה יותר והוא שהוציא את המערער מאיזון והביא אותו למצבו, אולם הוא מייחס משקל של 50% לאירוע הראשון – במהלך השירות – שהוא שהפך את המערער לרגיש ופגיע, הגם שבלא האירוע השני "כנראה לא היינו פה", כלומר המערער היה ממשיך בחייו.

כידוע, ואין צורך להרחיב בהקשר זה, לחוות דעתו של מומחה אובייקטיבי מטעם הוועדה משקל עודף על חוות דעת המומחים מטעם הצדדים. במקרה זה מדובר בחוות דעת מפורטת של מומחה בקיא ומנוסה אשר נתן בחקירתו תשובות ברורות לשני הצדדים, והסביר בצורה בהירה את מסקנתו.

חוות דעתו של מומחה הוועדה עדיפה בעינינו משמעותית על חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, אשר למרות שידע על האירוע הנוסף (לכל הפחות מחוות דעתו של מומחה המשיב שהייתה מונחת בפניו), לא התייחס אליו ולא נתן לא משקל כלשהו. מנגד, דומה כי מומחה המשיב נתן משקל עודף לאירועים הנוספים, וייחס להם את מרבית מצבו של המערער, בלא נימוק ממשי, וזאת בניגוד לנימוקים שפירט בפנינו מומחה הוועדה, ד"ר בר-אל.

המערער בסיכומיו סבור כי ד"ר בר-אל "שינה עמדתו" בחוות הדעת ומבקש כי לאירוע התאונה תיוחס תרומה של לפחות 90%-80 ממצבו. איננו מקבלים טענה זו. המומחה לא שינה עמדתו בעדותו בפנינו, אלא כמפורט, הסביר אותה, וזאת לאחר שמלכתחילה לא ביצע כלל חלוקה בין הגורמים, ואף "בא לקראת המערער" בקבלת גרסתו כי הרישום בדבר שימוש בסמים מגיל צעיר ועוד לפני האירוע אינו נכון.

לאור כל האמור לעיל, ואני מקבלים את חוות דעת המומחה בר אל, ולפיכך מסקנתנו היא כי מן הדין לקבל את הערעור בחלקו, כך שיש לייחס 50% ממצבו הנפשי של המערער לתאונה שהתרחשה במהלך שירותו הצבאי.

בנסיבות, לאור קבלה חלקית של הערעור, ראינו לנכון לפסוק למערער הוצאות ההליך בסך 7,000 ₪.

ניתנה היום, ו' אב תשפ"ה, 31 יולי 2025.