פלונית נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

לפנינו ערעור על החלטתו של המשיב מיום 7.4.21, לפיה נדחתה תביעתה של המערערת להכרה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] ("חוק הנכים"), מהטעם שלא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותה הצבאי לבין התפתחות מחלתה הנפשית.

1. המערערת ילידת שנת 1992, התגייסה ביום 9.3.11 לשירות צבאי במסגרת תכנית מקא"מ בפרופיל 97 ושוחררה שנתיים לאחר מכן בפרופיל נפשי 45. תכנית מקא"מ – מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות – מיועדת לחיילים שנמצאו בעלי קשיי הסתגלות למערכת הצבאית משלל סיבות, כגון: עולים חדשים, בעלי דירוג פסיכוטכני ראשוני נמוך, רישומים פליליים ועוד. לאחר הטירונות שובצה המערערת לתפקיד פקידה, תחילה בבסיס תל השומר ולאחר מכן בשדה דב – שני בסיסים צבאיים גדולים המצויים במרכז הארץ.

2. המערערת גויסה במסגרת מקא"מ על רקע קשיים וליקויים אישיים שונים: היא סבלה מקשיים רגשיים עוד בילדותה והיית במעקב פסיכולוגי וטיפול אצל קלינאית תקשורת, הוכרה כסובלת מהפרעת קשב וריכוז, טופלה בריטלין ולמדה בכתות קטנות. היא סבלה מקשיי הסתגלות חברתית ובעיות חברתיות שונות, אך למרות זאת סיימה תיכון עם בגרות חלקית. ידוע על תורשה פסיכיאטרית במשפחתה, דודה סבל מסכיזופרניה ואחותה סבלה מאנורקסיה וטופלה באשפוז. במהלך ילדותה נערכו למערערת שני אבחונים פסיכולוגיים בשנים 2002 ו-2006, בהם צוין כי יכולותה היא מתחת לממוצע עד גבולית, כי היא ילדה סגורה בעלת ביטחון עצמי נמוך וסובלת מפחדים וחרדות, בעלת דימוי עצמי נמוך, נוטה להימנעות, מתקשה במתן אמון וכן חווה חרדה ומתח שמקשים עליה את ההתמודדות. כמו כן ניכרת מעט קומפולסיביות בעבודתה.

3. תקופת הטירונות עברה על המערערת ללא קשיים יוצאי דופן, אולם לאחר שהחלה לשרת בבסיס תל השומר, החלו להופיע חרדות וקשיי התארגנות בעת שנדרשה לצאת מהבית בבקרים. על פי תצהירי המערערת והוריה ועדויותיהם, קשיים אלו החל להופיע במקביל ובעקבות שמירות שנדרשה לבצע בבסיס ואשר גרמו לה לחרדות קשות, מתח רב ותחושת חוסר אונים. בעת שנדרשה לבצע מטלות שמירה, היא חשה שאינה יודעת מה תעשה אם יקרה אירוע בטחוני והדבר גרם לה לחרדות ופחדים. היא הרבתה להתקשר להוריה במהלך השמירות על אף שהדבר נאסר, ותיארה בפניהם בבכי את חששותיה וחרדותיה.

4. קשיי ההתארגנות שחוותה המערערת כללו טקסים שונים בעת שהתלבשה, שהייה ממושכת בשירותים, בדיקת העיניים מול המראה ועוד. היא הזניחה את עצמה על מנת להימנע מהטקסים בשירותים, נמנעה מלעשות את צרכיה במהלך היום ולעתים עשתה זאת במקומות מוצנעים ברחוב.

5. בעקבות קשיים אלו שהלכו והתגברו, פנו הוריה של המערערת למכון 'מרחבים', בו נערכו סדרת מפגשים משפחתיים במשך כשלושה חודשים. בתום התהליך המליץ המכון לאשר למערערת לעבור לבסיס קרוב לביתה, דבר שיהווה עבורה מסגרת קלה יותר ותומכת. בעקבות ההמלצה הועברה המערערת לבסיס שדה דב הקרוב יותר לביתה, אולם גם שם נדרשה לבצע שמירות והדבר גרם לה למתח רב.

6. במקרה אחד שארע ביום 19.3.12 נדרשה המערערת לבצע מטלת שמירה בשעת לילה והיא איימה בפני הקב"ן לפגוע בעצמה תוך שהיא נסערת ובוכה וחשה לדבריה שמפקדיה אינם מבינים את מצוקתה (עמ' 402 לת"ר – מיספור ידני). לאחר שיחה עם מפקדיה סוכם שהשמירה תידחה בשבוע על מנת שתוכל להכין עצמה נפשית לכך. בתקופה שלאחר מכן נבדקה מספר פעמים על ידי הפסיכיאטר הצבאי ד"ר ברנע. בבדיקה שנערכה ביום 24.4.12 התרשם ברנע שאין הפרעה במצב הרוח או אובדנות אך קיימות התפרצויות זעם, הפרעות חרדה והפרעת קשב וריכוז. הוא המליץ על המשך טיפול תרופתי בציפרלקס וקונצרטה וכן על הורדת הפרופיל ל-45. בפגישה נוספת מיום 7.6.12 נוספה אבחנה של טריכוטילומניה (הפרעה נפשית המאופיינת בדחף כפייתי למרוט את שיער הגוף). הפסיכיאטר המליץ על העלאת מינון התרופות ושקילת שחרור מוקדם, בין היתר לנוכח יכולת קוגניטיבית גבולית המקשה על התמודדותה של המערערת עם הקשיים. המערערת, אשר ביקשה להשלים את שירותה הצבאי, הועברה בשלב מאוחר יותר לעבודה בקונדיטוריה שבחדר האוכל בבסיס ומצבה השתפר. עם זאת היא הוסיפה לדווח על קושי רב בהתארגנות בבוקר ומריבות עם אמה.

7. המערערת השתחררה מצה"ל ביום 5.2.13, ומספר חודשים לאחר מכן אושפזה בעקבות החמרה בהפרעה טורדנית כפייתית (OCD) אשר על פי הרישומים הרפואיים החלה שנתיים קודם לכן במהלך שירותה הצבאי. תחילה טופלה באשפוז יום משך תקופה של שלושה חודשים (מאי עד אוגוסט 2013) ומאוחר יותר אושפזה למשך שבועיים במחלקה פסיכיאטרית לצורך איזון תרופתי (דצמבר 2013). בבדיקה פסיכיאטרית מיום 4.12.13 נרשם כי מדובר בהחמרה ניכרת בתסמיני OCD וכי "אין כמעט ספק שמדובר בסכיזופרניה". בהמשך החלה לסבול גם מ'טיקים' בפנים. בחומר הרפואי מאותה העת מתואר כי בזמן שירותה הצבאי החלו להופיע מחשבות טורדניות עם טקסים שנמשכו שעות וגרמו להזנחה עצמית, כמו גם מחשבות לפיהן מישהו עוקב אחריה, דבר שגרם לטקסים של מבטים לאחור תוכך כדי הליכה. ניכרת התלבטות באותה העת בקרב הרופאים המטפלים באשר לאבחנה, האם מדובר בתסמיני OCD חמורים או שמא מדובר בסכיזופרניה.

   טענות הצדדים

8. לטענת המערערת קיים קשר סיבתי הדוק בין תנאי שירותה הצבאי לבין התפתחות מחלת ה-OCD ממנה היא סובלת. לטענתה, וכך גם עולה מעדותה ומעדות הוריה, השמירות אותן נדרשה לבצע, לעתים לבד בשעת לילה כאשר היא חמושה בנשק, עוררו בה חרדות קשות בהן התקשתה לעמוד. היא חשה שאין בידה את הכלים והיכולת לבצע את המשימה, וככל שיתרחש אירוע בטחוני היא לא תוכל לתת לו מענה. היא ביקשה שוב ושוב לפטור אותה משמירות, פנתה לקב"נית ואף איימה בפגיעה עצמית ככל שתאולץ לשמור. במהלך השמירות נהגה להתקשר לאביה על מנת לנסות ולהפיג את חרדותיה. מטעם המערערת העידו המערערת עצמה וכן שני הוריה.