אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ש' ל' נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

ש' ל' נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

תאריך פרסום : 21/11/2017 | גרסת הדפסה

ע"נ
בית משפט השלום תל אביב - יפו
33249-05-12
14/11/2017
בפני וועדת עררים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 :
1. כבוד השופט שי מזרחי
2. ד"ר חנינא קכל
3. עוה"ד צפורת בלושטיין


- נגד -
מערער:
ל' ש'
עו"ד יער
משיב:
קצין התגמולים-משרד הביטחון-אגף השיקום
עו"ד ואלה
פסק דין
 

 

רקע כללי:

  1. ביום 22.4.2012 דחה המשיב את בקשתו של המערער להכרת זכות מיום 23.12.2010 וקבע כי "בהסתמך על תוצאות הבדיקות ומן הנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מתאריך 10.2.2012" הגיע למסקנה כי "אינה קיימת עדות לקיומו של PTSD ו/או הפרעה חרדה, הקשורה לאירוע מיום 28.4.1998 ו/או לתנאי שירותך הצבאי, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק".

  2. המערער, יליד 1979, התגייס לצה"ל בחודש יוני 1997 ועבר למסלול "אגוז". לטענתו, בעת אימון לוחמה בשטח בנוי (לש"ב), נפל מגג מבנה, נחבל בראשו ומאז סובל מכאבי ראש וקשיי ריכוז. עוד טוען המערער כי לאורך שירותו נחשף לאירועים מסכני חיים וטראומתיים רבים, אולם באוקטובר 2007 במהלך שירות מילואים חווה אירוע טראומתי במיוחד. באותו אירוע התקלות, נורה לעבר חברו הטוב של המערער, ובן יישובו, צרור אשר פגע בו והביא לקטיעת ידו ולבסוף למותו. המערער, כחלק מן הכוח, נתבקש לתור אחר ידו של חברם אולם לכשנמצאה כבר לא היה בה, למרבה הצער, עוד צורך.

  3. המערער מבקש מהוועדה להכיר בו כמי שסובל מתסמונת דחק בתר חבלתית ולהחזיר את התיק למשיב על מנת שיכריע בטענתו הנוספת למצב אחרי חבלת ראש. את ערעורו תומך המערער בחוות דעת רפואית.

  4. בכתב התשובה דוחה המשיב בשתי ידיים את טענות המערער ונסמך על חוות דעת רפואית מטעמו.

  5. בתיק זה נוהלו חקירות ארוכות הן בשאלה הרפואית והן בשאלה ה"מינהלית" בדבר העברת עניינו של המערער ל"מסלול הירוק", קרי ישירות לוועדה רפואית אשר תקבע את נכותו של המערער, מבלי לעבור את מסננת יועצי המשיב.

     

    ראיות המערער:

  6. לבד מחומר רפואי שצורף, אליו נתייחס בהמשך, צירף המערער 3 תצהירים שעליהם חתם במועדים שונים. בתצהירו הראשון סיפר המערער על קורותיו בצבא, החל מגיוסו ועד לאחרונה. המערער תיאר מצבים מסכני חיים שכללו מארבים, היתקלויות עם מחבלים ועוד. בתצהיר זה לא סיפר המערער דבר על הנפילה ממבנה בעת אימון לש"ב אולם הרחיב את תיאור המקרה בו נהרג חברו הטוב. בתצהיר השני הרחיב המערער את תיאור המקרה בו נפל חברו וציין כי הוא ועוד מספר מחבריו נשלחו לחפש את ידו הקטועה של המנוח. בתצהיר השלישי מתאר המערער את תחושותיו הנוגעות לתסמונת הדחק האמורה בפירוט רב.

     

    בחקירתו הנגדית:

  7. מחקירתו עולה כי כיום הוא עורך דין עצמאי (קיבל רישיון בשנת 2006), אב לשניים (משנת 2009). ציין כי מעולם לא עבד כשכיר, כבר בראשית דרכו היה עצמאי- תחילה עבד לבד אך כיום מעסיק במשרדו עו"ד אחת ומזכירה.

  8. בחקירתו נשאל מדוע ציין בתצהירו כי לאחר האירוע הראשון בו נפל מהגג- אושפז לילה שלם, כאשר בתיעוד הרפואי צוין כי שוחרר באותו היום, במקום אחר- בהצהרה מול חוקר תביעות של משרד הביטחון ציין כי אושפז כמה ימים-המערער השיב כי הוא חושב שזה היה לילה שלם, מפני שזכור לו שקם בבוקר והוריו באו לקחת אותו.

  9. לגבי האירוע עצמו- זכור לו שהיה על הגג ולאחר מכן בפעם הבאה שהתעורר היה במרפאה של הבסיס ומשם העלו אותו על אמבולנס. לא זוכר מה היה באמצע ומה היה משך איבוד ההכרה. מי שליווה אותו למרפאה והיה עמו מרגע הנפילה עד בית החולים היה מר יותם שבתאי

  10. בניגוד לאמור בתעודת חדר המיון שם תועד ע"י הכירורג כי נפל מגובה של שני מטר ולדבריו התעלף לשנייה, בעדותו עמד המערער על כך שאינו זוכר מה היה בין הסיטואציה בה עמד על הגג לבין התעוררותו כשהוא כבר בתוך המרפאה של הבסיס (קרי, משתמע כי חוסר הכרתו נמשך ליותר משניה) כמו כן, התכחש לגרסה כי נפל מגובה של שני מ'. לדבריו, גג של בית לא יכול להתנשא לגובה של 2 מ' בלבד. עם זאת, נשאל לגבי גובה של הלש"ביות בצה"ל- לא זכר כמה קומות היו למבנה ממנו נפל אך העריך שמדובר בגובה של שלושה או ארבעה מ'.

  11. אישר בעדותו כי לאחר החבלה הראשונה סיים בהצלחה קורסים רבים בצבא- קורס מ"כים, צניחה, צלפי סער, סמלי מחלקות חי"ר. כמו כן, אישר כי למד תואר משולב של משפטים ומנהל עסקים- לדבריו, את התואר במנהל עסקים לא סיים עד היום. כמו כן, תוך כדי למידה לתואר, עבד באבטחת אישים, התקדם בעבודה ובתוך חצי שנה מונה לראש צוות. עבר בהצלחה בחינות לשכה בכתב ובעל-פה, ולבסוף פתח משרד.

  12. לדבריו, חבלת הראש גרמה לו נזק מינורי יחסית לאירוע משנת 2007 אשר שינה את חייו מקצה לקצה. האירוע הראשון לא שינה את חייו והוא ממילא לא נוהג לפנות לרופאים. לא ציין למי סיפר על ההתדרדרות לה טען בעקבות האירוע הראשון.

  13. השיב כי לא פנה לקצין תגמולים עובר לאירוע משנת 2007 בתביעה בגין ה-70% נכות שנגרמו לו לטענתו בגין הנפילה.

  14. כמו כן, לא זכור לו שהתלונן בפני רופא על סימפטומים מהם סבל לטענתו בעקבות הנפילה, וגם לא עשה בדיקות הדמיה כלשהן.

  15. העיד כי לא זכור לו שדיבר עם ד"ר אופיר לוי על השירות הסדיר שלו.

  16. לא זכר בדיוק את תוכן השיחה עם ד"ר דניאלה עמיטל לאחר המפגש ביניהם ביום 11.11.07- קרי כשבועיים לאחר מותו של חברו. ציין כי אמר לה שלא הלך לאזכרה.

  17. טוען כי לא זכור לו שהתלונן על כאבי ראש בעקבות תאונת הדרכים שעבר בשנת 2000 (לאחר השחרור שלו).

  18. המערער ציין בעדותו כי חרף פערי הגילאים בינו לבין אפרתי ז"ל, הם היו חברים (המקום בו גדלו- זיכרון יעקב, הוא מקום קטן. לטענתו, המנוח הוא זה שהביא אותו לשרת בסיירת צנחנים, הוא ייעץ לו היכן לשרת בצבא- אמר לו להתגייס ל"אגוז", והמנוח אף "משך" אותו לשרת במילואים שם. לדבריו היו חברים מאוד טובים מאז ילדותם (המערער הגיע לזיכרון יעקב בכיתה ו' או ז'- ואז התחברו (ככל הנראה, לא התחברו בשלב של ביה"ס היסודי, כפי שצוין בתצהירו של המערער אלא לאחר מכן).

  19. פירט בעדותו את מהלך האירוע מ-2007- ממנו עולה כי הצוות נכנס מכרם שלום לתוך עזה, ולאחר הליכה במשך זמן מסוים, נשמע פיצוץ שלהערכתו היה 20 או 25 מ' מהמקום בו היה המערער. החוד- ובראשו המנוח אפרתי ז"ל נפגע מכדור והתפוצץ לו הרימון. העיד כי חזה בפיצוץ עצמו. לאחר האירוע לא ידעו היכן ידו של המנוח. הוא וחבריו לצוות סרקו את המקום משך ארבע שעות, ורק מאוחר יותר הסמל מצא את היד זרוקה בתוך שיח.

  20. המערער לא ידע להגדיר האם האירוע התרחש ממש לנגד עיניו. דובר בפיצוץ במרחק של 25 מ' והוא חזה בפיצוץ עצמו, אך לא ראה את המנוח עצמו קופץ או את היד שלו. לבסוף סרקו וחיפשו את היד שלו.

  21. שלל בעדותו את האפשרות שהצוות התפצל במועד האירוע, לדבריו זה היה צוות אחד- חמישה עשר אנשים שהלכו יחד.

  22. אישר כי נטל במשך חודשים ארוכים את התרופות האנטי פסיכוטיות שרשם לו ד"ר בן דור, אם כי לא באופן סדיר. לדבריו, לא פנה לחידוש המרשם ולא חזר אליו, מאחר והייתה לו תחושה לא טובה מהביקור אצלו.

  23. לדבריו קיבל טיפול תרופתי מרופא המשפחה שלו, אך לא זכר את שמות התרופות.

  24. העיד כי המחשבות המושתלות חוזרות אליו כל כמה זמן- מחשבות שהולכות ובאות, לפעמים חש שרודפים אחריו, מתעורר באמצע הלילה ולא מצליח להירדם כי בגלל מחשבות. לדבריו סיפר על המחשבות הללו גם למומחה האחרון שהיה אצלו, ד"ר גדי כהן. עומת מול העובדה כי הדבר לא נרשם על ידי המומחה, אך לא השיב על כך.

  25. המערער ציין כי יש בו כעס על הצבא שמכחיש את האירועים שעבר ומנסה להטיל דופי באמינות המערער, בעוד שכל המידע מצוי בידי הצבא. לדבריו, לפני האירוע בשנת 2007 תמיד היה מתנדב, אולם לאחר האירוע לא הגיע יותר למילואים.

  26. לדבריו קיבל רישיון עו"ד בשנת 2006/7, כלומר היה עו"ד עצמאי בטרם האירוע משנת 2007 בערך כשנה או שנתיים. לפני האירוע עבד לבד, הייתה לו רק מזכירה. לאחר האירוע העיד כי אמנם החל להעסיק גם עו"ד אך ההכנסות לדבריו ירדו. כאשר נשאל מדוע לא הביא לעדות אנשים שיכולים להעיד על שינוי בתפקוד שלו בפן האישי ובפן המקצועי- ציין כי הביא מטעמו את אודי. אמנם לא הגיש תצהיר על כך אבל ניתן לחקור אותו גם על הנושא הזה.

  27. בחקירתו נשאל מדוע צירף שתי חוות דעת נוגדות- ציין כי עשה מה שבאת כוחו הנחתה אותו, ומכל מקום חוות הדעת של ד"ר רפפורט מתמקדת רק בפוסט טראומה- למרות שכבר הייתה לו חוות דעת מטעמו על פוסט טראומה, באת כוחו אמרה לו שיש צורך בחוות דעת נוספת שתהיה עדכנית יותר.

  28. כשנשאל מדוע לא הביא לעדות אף אחד מקרוביו/ עובדיו כדי לתמוך בגרסתו באשר להתנהלותו לאחר האירוע והשינוי בתפקודו ציין כי אף אחד מעובדיו לא יודע על התגובות שלו ועל ההתנהגות שלו. באשר לניתוק קשריו עם חבריו- ציין כי אף אחד מחבריו ליחידה לא רצה לבוא להעיד, עם זאת באשר לחברים אחרים- ציין כי מר יהודה כהן יכול להעיד (מכיר אותו מאז הצבא)

  29. בעוד שבתצהירו צוין כי עד שנת 2007 נסע לחו"ל כמה פעמים בשנה ומאז האירוע נסע לחו"ל רק פעם אחת- בירח הדבש, הרי שתעודת בירור פרטים על נוסע ממשרד הפנים (נכון ליום 20.8.12) מעלה כי גם בשנים 2008 ו-2009 נסע לחו"ל- עומת בעדותו עם הסתירה הנ"ל והשיב כי לא זוכר את הנסיעות הללו. זכור לו כי אחת מהן היא נסיעה מטעם היחידה לפסיכו טראומה, במסגרתה הייתה משלחת ללונדון.

  30. לדבריו, נוהג לצאת לעתים מאוד רחוקות - רק פעם בשנה עם אשתו. עם חברים אינו יוצא כלל.

  31. מטעם המערער הוגשו תצהירים נוספים: תצהירו של מר ענבל בלנק, אשר היה מפקד הכוח של המערער באירוע שקדם לאירוע מושא ערעור זה, מר בלנק ציין כי האמור לגבי האירוע המוזכר בסעיף 23 לתצהירו של המערער הוא נכון- אישר כי המערער אכן ירה בשתי דמויות חשודות בשטחים הדרומיים של רצועת עזה. במהלך הדיון מיום 22.5.14 הודיע המשיב כי הוא מוותר על חקירתו, ולפיכך ניתנה החלטה כי תצהירו מתקבל לתיק ללא חקירה.

  32. תצהירו של מר יהודה כהן (אומת ביום 6.5.11)- הלה היה עם המערער במסלול של סיירת "אגוז" אך לא היה עמו במהלך שירות המילואים. אישר כי האירועים ממהלך השירות הסדיר שצוינו בתצהיר המערער (סע' 6, 10, 11 לתצהירו הראשון)- אכן אירעו.

     

    חקירתו של מר אוהד ברינבאום:

  33. בנוסף, הוגש תצהירו של מר ברינבאום (אומת ביום 27.5.10) שאישר את האמור בסעיפים 24-27 לתצהירו הראשון של המערער. חקירתו תפורט להלן.

  34. לא זכר האם במועד בו חתם על התצהיר שלו הוא ראה את תצהירו של המערער חתום על ידו.

  35. מכיר את המערער עוד מתקופת נערותו- בטרם גויס, מבוגר מהמערער ב-3 שנים.

  36. לדבריו, בינו ובין המערער קשרי חברות מאוד חזקים. לא מתראים הרבה, אבל הקשר הטלפוני הדוק. בפעם האחרונה נפגשו בבית אמו של המערער בזיכרון, כשבועיים לפני מועד מתן עדותו של מר ברינבאום.

  37. שוחחו על האירוע מ-2007 לא פעם ולא פעמיים, אך לא לאחרונה.

  38. באשר לפרטי האירוע, סיפר כי הכוח היה מורכב מארבעה צוותים, מר ברינבאום נמנה על הצוות של המערער אבל זה כוח אחד סה"כ שנכנס באותו זמן, הלכו אחד אחרי השני, לא זוכר היכן הוא או המערער היו ביחס לאחר.

  39. לדבריו, הם מצאו את היעד של המנוח, הם לא יצאו מהשטח עד שלא מצאו את היעד (הכוונה כנראה למחבלים שהתקילו). בשלב זה קיוו שהמנוח בחיים, אולם רק לאחר שעברו את הגדר בחזרה לישראל נאמר להם שנהרג.

  40. לאחר האירוע אישר כי הכוח עשה מארב כדי לראות מי מגיע לגופת המחבל- לדבריו לא התפצלו אלא אותו כוח שסרק וחיפש את היעד עשה גם את המארב. דובר בסדר גודל של 60 אנשים סה"כ.

  41. אישר את האמור בסעיף 27 לתצהירו הראשון של המערער- מר ברינבאום והמנוח היו חברים טובים- אשתו היא קרובת משפחתו של המנוח והוריו מכירים את הוריו של מר ברינבאום. הוסיף כי גם המנוח והמערער היו חברים טובים, לדברי מר ברינבאום המערער הגיע לזיכרון בגיל 11-12.

     

    חקירתו של מר יותם שבתאי:

  42. העיד כי היה חובש קרבי של הצוות. עדיין בקשר עם המערער, נפגשים (אם כי לא יוצאים).

  43. דברו על האירוע של הנפילה בערך שבוע-שבועיים לפני מועד הדיון (9.11.15).

  44. בעדותו תיאר את פרטי האירוע- טיפסו על גג של לשבי"ה. כמה מאנשי הצוות היו כבר על הגג. המערער רץ לכיוון הקיר כדי לטפס. טיפס עם ידיו, אך כנראה לא הצליח לדחוף עצמו עד הסוף ונפל לאחור על גבו. מר שבתאי היה מאחוריו, לאחר הנפילה מר שבתאי החל ברוטינה של בדיקת הכרה- הבחין כי המערער מבולבל, לקח לו כמה שניות עד שענה למר שבתאי. אז החליטו לפנותו. הושם על אלונקה ופונה לבסיס. כל הזמן הזה, לדבריו, המערער היה במצב של הכרה מעורפלת (לא חוסר הכרה)- גם במרפאה.

  45. לצורך חתימה על תצהיר, בא כוחו של המערער יצר עמו קשר וקבעו פגישה לעוד חצי שנה (כי מר שבתאי גר אז במילאנו). קרי, חתם על תצהירו כחצי שנה ממועד פניית העו"ד אליו.

  46. ציין כי יתכן שראה את סעיף 4 לתצהיר המערער בטרם חתם על התצהיר, לאחר מכן נשאל כיצד יתכן כי אישר את האמור בתצהירו של המערער אם אומת בפועל רק לאחר שתצהירו שלו נחתם. מר שבתאי השיב כי לא זכור לו שקרא את התצהיר, כל שזכור לו בהקשר זה שהוא נתן עדות לגבי האירוע ואז חתם שכל מה שאמר הוא אמת.

  47. מעדותו עולה כי למרות ששימש כחובש קרבי לא היו לו הרבה אירועים במהלך שירותו.

  48. באותה השנה בה ארעה פציעתו של המערער, היה לו עוד אירוע אחד.

  49. זכורים לו מקרים של חיילים שהתעלפו במסעות, מאומץ יתר, מעייפות, מלחץ, מכאבים או מהתייבשות. לעומת זאת, לא זכורים לו הרבה מקרים של אנשים שנפלו מגג של לשבי"ה.

  50. לא זכור למר שבתאי מפאת חלוף הזמן (20 שנה) האם המערער היה מאושפז בעקבות אירוע הנפילה משך לילה שלם, כפי שנטען בתצהירו של המערער.

  51. הוא ליווה את המערער לבית החולים אך לא נשאר עמו מפני שהיה עליו לחזור ליחידה.

  52. העיד כי לאחר פציעתו פנה עם המערער למרפאה של הבסיס ומשם לביה"ח.

  53. אישר כי על גבו של המערער היה אפוד במשקל של כ-5 ק"ג לערך, בדר"כ ביחידה שלהם לא מחזיקים דבר מאחור, התיק שיושב על האפוד הוא ריק, לדבריו. על הראש חובשים כמובן קסדה. בזמן האימון עצמו לדבריו לא היה להם תיק מאחור. הנשק היה בצד בזמן שעלו לגג.

     

    חוות הדעת:

  54. מטעם המערער הוגשו שתי חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה- האחת של פרופ' עמיחי לוי, שהתייחס למצבו של המערער הן בעקבות האירוע משנת 98' והן בעקבות האירוע משנת 2007, ואילו השנייה של ד"ר רפפורט- התמקדה במצבו של המערער בעקבות האירוע מ-2007.

  55. פרופ' עמיחי לוי העריך בחוות דעתו מיום 27.9.10 כי המערער סובל משילוב של "פוסט קונקשן" ושל תסמונת פוסט טראומתית עם סימפטומטולוגיה פוסט טראומתית, וכן סימפטומטולוגיה חרדתית/ חששנית/ חשדנית. פרופ' לוי קשר בין אירועי השירות הצבאי (וביניהם גם חבלת הראש משנת 98' וחוויות טראומתיות בסדיר ובמילואים) לבין תסמונות הזעזוע מוח והפוסט טראומתית (קשר של גרימה).

  56. להערכתו הנכות בגין התסמונת הפוסט טראומתית היא ניכרת ביותר (30% לפחות) ויש חשש כי תהפוך לניכרת אף יותר בשל הרכיב החשדני הבולט.

  57. הנכות בגין תסמונת שלאחר זעזוע מוח נחלקה לשני רכיבים- רכיב קוגניטיבי שהוערך בשיעור 40% לפי תקנה 29(11)א' IV, ורכיב אישיותי/ התנהגותי שהוערך אף הוא בשיעור 40%.

  58. ד"ר רפפורט העריך בחוות דעתו מיום 11.12.12 כי המערער סובל מתסמונת פוסט טראומתית כרונית משמעותית שנגרמה במהלך שירותו הצבאי במילואים בשנת 2007- עבר אירוע טראומתי עם מרכיבים של סכנת חיים לעצמו ומוות של חבר קרוב. טרם האירוע היו גורמי סיכון משמעותיים להתפתחות תסמונת פוסט טראומתית: יחידה צבאית חדשה, פיקוד לא מוכר ותחושה שלא ניתן לסמוך על הפיקוד, גם באירוע עצמו העריך כי היו גורמי סיכון כגון העדר כוונה ומטרה ברורה, תחושת בלגן וחוסר שליטה.

  59. ד"ר רפפורט הוסיף כי הסימפטומים הנפשיים מתוארים סמוך לאירוע והם לא ספציפיים כפי שקורה לעתים קרובות: תחושת ניתוק ודכדוך. סימפטומים אלו יכולים לנבא התפתחות תסמונת פוסט טראומתית.

  60. העריך כי הכושר התפקודי של המערער מוגבל באופן ניכר והעמיד את שיעור נכותו על 30% לפי סע' 34א', ד' לתקנות.

     

    ראיות המשיב:

    חוות הדעת של ד"ר שם- דוד:

  61. מטעם המשיב צורפו 3 חוות דעת של ד"ר שם-דוד, מומחה בתחום הפסיכיאטריה. בחוות דעתו הראשונה מיום 10.2.12 (התאריך 5.9.11 נמחק בכתב יד מחוות הדעת ובמקומו נכתב 10.2.12) ציין כי הוא חולק על אבחנתו של פרופ' לוי באשר לתסמונת לאחר זעזוע מוח. לדידו, במסמכים הרפואיים צוין שנחבל בגב, כמו כן- על ראשו לא נמצאו סימני חבלה. לאחר הפציעה החל בלימודים לתואר כפול ובהמשך לימודי תואר שני. על כן, לשיטתו לא יתכן שמדובר בפגיעה קוגניטיבית ולו קלה. מצביע על כך שפרופ' לוי קבע פגיעה קוגניטיבית ללא בדיקה אובייקטיבית.

  62. לדידו, השינויים האישיותיים שנטען כי המערער עבר בעקבות חוויותיו מהצבא (יהיר, פחות גמיש ופחות חברותי)- אינם אופייניים לנפגע טראומה.

  63. כמו כן, ציין כי לא מצא מהי הטראומה הנטענת. לכאורה הטראומה היחידה שיכולה להתאים לכך אינה נחווית בהווה ככזו. לשיטתו, מציאת היד של המנוח היא בבחינת חוויה לא נעימה, אך אינה טראומתית והיא לא נחווית על ידו בתסמינים השונים ככזו.

  64. הצביע על כך שתיאור התסמינים הסובייקטיביים שלו אינם טיפוסיים. לעיתים אומר שאינו זוכר את החלומות שלו ולעתים אומר שחולם על שדות קרב מספר פעמים בלילה- זו אמירה כללית שאינה עומדת בחוויה מחדש.

  65. ד"ר שם דוד מדגיש כי מעצם העובדה שהמערער נהנה מלהקשיב לטראומות של אנשים אחרים ולא פעם העדיף לקחת על עצמו את תפקיד המטפל נלמד כי קריטריון ההימנעות אף הוא אינו מתקיים אצלו.

  66. סימני העוררות אף הם אינם עומדים במבחן האבחנתי- הצביע על כך שהמערער דיווח על יחסים נפיצים עם הסביבה שהחלו למעשה טרם הטראומות הנטענות, אבל בשום חלק ממה שהוא סיפר אין קשר לגירויים מחוויות קודמות. כמו כן, אין עדות לפגיעה בריכוז, ובטח שלא כזו המשפיעה על תפקודו. המערער הוא בעל יכולת הנאה, יכולת לשמור על יחסים עם חלקים החשובים לו ולמעשה אינו מנותק רגשית. נוסע לחו"ל, בוחר לבלות עם ילדיו בסופי שבוע- על רקע זה יש חיכוכים עם אשתו אם כי היחסים עמה טובים מאוד.

  67. ד"ר שם-דוד העריך כי המערער סובל מהתקפי חרדה שאינם קשורים לאירועי הצבא. ציין כי כבר בשנת 2004 התלונן על הרדמות יד ימין, ולכן משלא נמצאה סיבה נוירולוגית ברורה- הוא קושר זאת למצב החרדתי, ציין כי גם התסמינים האחרים קשורים למצב החרדתי. כמו כן, המערער עבד לאחר שחרורו מהצבא כמאבטח

  68. ציין ערך למערער בדיקת דופק בשתי נקודות זמן שונות, כאשר הבדיקה השנייה נערכה בעת שסיפר על החוויות הקשות. ד"ר שם-דוד ציין כי החוויות הללו נחוו כדבר מגעיל אבל לא מפחיד, ומכל מקום לדידו הדופק הצביע על כך שאינו רואה את החוויה הזו כאירוע הגורם לחרדה. כמו כן, ציין כי עצם העובדה שאינו מצוי בטיפול נפשי/ תרופתי לתסמינים מצביעה על כך שמצוקתו אינה קשה כפי שהוא מציגה.

  69. ד"ר שם-דוד סיכם כי המערער סובל מהפרעת חרדה המלווה בהתקפי חרדה, שאין עמה נכות ואינה קשורה לשירותו הצבאי.

  70. בחוות דעתו השנייה מיום 14.8.13 ציין כי תלונותיו של המערער מבטאות קשיי הסתגלות הקשורים ליחסיו עם אשתו, עבודה, לימודים ועוד. באשר לתסמונת שלאחר זעזוע מוח- הרחיב כי אין די בדיווח על תסמינים, בייחוד כאשר מדובר בדיווח בדיעבד במרחק של שנים מהאירוע אלא יש צורך בעדות לפגיעה קוגניטיבית- הצביע על כך שדיווח על תסמינים של זעזוע מוח יכולים להיות גם במצבים אחרים שאינם קשורים לחבלות ראש, בשל היותם כלליים ובלתי מכוונים.

  71. באשר ל-PTSD, ציין כי ד"ר עמיטל שבדקה את המערער בסמוך לאירוע שללה מכל וכל את קיומה של התסמונת. בילת"ק אובחן כסובל מהפרעה בתר חבלתית למרות שאין תיעוד על חוויה חוזרת. ממהלך הטיפול בילת"ק ניכר כי המערער עסק יותר מכל בלספר את סיפורו.

  72. באשר לממצאי בדיקתו של ד"ר בן-דור ציין ד"ר שם-דוד כי הפסיכוזה אינה מאפיינת אנשים עם PTSD מבחינה סמנטית ומבחינת ההקשר לחוויה עצמה.

  73. ייחס למערער חוסר אמינות בדיווחיו השונים, ומציין כי קל מאוד לדמות PTSD. מצביע על ניגודיות בין תלונותיו בדבר קושי להיזכר באירועי הצבא לבין מה שמשתקף ממסמכי הילת"ק, לפיהם הוא מספר שוב ושוב את הסיפור שלו.

  74. הוסיף כי לפי כללי האבחון המקובלים, אין לאבחן הפרעה בתר חבלתית אלא אם ישנה עדות לכך במהלך 6 החודשים שלאחר האירוע הנטען, במקרה הנדון כאמור המערער נבדק בסמוך לאירוע ולא היו עדויות ל-PTSD, אף בשלהי 2008 אין תיאור של תסמינים המתאימים ל-PTSD מבחינת החוויה מחדש.

  75. בחוות דעתו השלישית מיום 11.3.14 חוזר בו מקביעתו בחוות הדעת הקודמות באשר לייחוס תסמיני חרדה משנת 2004 (בעקבות הביקורת בחוות הדעת של ד"ר רפפורט).

  76. עם זאת, ציין כי שאלון CAPS אינו אבחנתי ל-PTSD. אדרבא ניתן ללמוד מהשאלון הנ"ל מהו PTSD כדי לנכס את התסמינים הללו. ציין כי אמינותו אינה מיטבית- מדווח על מהלך מחלה לא טיפוסי, על טיפולים שמספרם אינו נכון, מדווח לגורמי טיפול שונים על תסמינים שונים שמעידים לכאורה על מחלה קשה, מדווח על אי פעילות חברתית/ מהנה, בניגוד לעדויות על כך. בבדיקה הקלינית אין עדות למצוקה נחווית כשהוא מספר על האירועים.

     

    דיון והכרעה:

  77. כפי שניתן להיווכח, התיק עמוס לעייפה בעדויות ובמסמכים שונים. על מנת לבור את המוץ מן התבן, יחולק הדיון זה לשאלות ולתתי שאלות הדרושות הכרעה: ראשית, נדון בשאלת קיומה של תסמונת לאחר זעזוע מוח בעקבות האירוע משנת 98', לאחר מכן נעבור לשאלת קיומה של תסמונת פוסט טראומתית בעקבות האירוע משנת 2007 ולבסוף נדון בסוגיית "המסלול הירוק".

     

    תסמונת לאחר זעזוע מוח בעקבות האירוע משנת 98'- האמנם?

    סתירה בין מסמכים מזמן אמת לבין עדותו של המערער:

  78. נראה כי המומחים הרפואיים תמימי דעים לגבי ההפניה ל-ICD-10 כמקור המחייב והמקצועי ביותר לעניין סיווג וקטלוג מחלות נפש.

  79. אם כן, הגדרת תסמונת לאחר זעזוע מוח לפי ה-10-ICD מצביעה על כך שהתסמונת חלה לאחר חבלה בראש (בדרך כלל די חמורה, עד כדי אובדן הכרה) וכוללת כמה סימפטומים נפרדים כגון: כאבי ראש; סחרחורת; עייפות; רגזנות; קשיים בריכוז ובביצוע מטלות מנטליות; פגימה בזיכרון; נדודי שינה; ירידה בסבילות למצבים שונים כגון דחק, עוררות רגשית או אלכוהול. לסימפטומים אלו יכולות להתלוות תחושות דיכאון או חרדה, הנובעות מירידה בהערכה עצמית ומפחד מפני נזק מוחי קבוע. לפי ה-ICD, לצורך אבחנה ודאית נדרשים התקיימותם של שלושה אפיונים לפחות מן המפורט לעיל.

  80. בנסיבות העניין, ולאור ההגדרה לעיל, נשאלת השאלה- האמנם נחבל המערער בראשו כתוצאה מן הנפילה, ואם כן- האם החבלה הייתה כה חמורה עד כדי אובדן הכרה?

  81. מתעודת חדר מיון מיום האירוע צוין כדלקמן: "כירורג: נפל מגובה של 2 מטר, נחבל בגב. לדבריו התעלף לשנייה. בבדיקה בהכרה מלאה, מתמצא בזמן ובמקום. ראש, חזה, בטן ללא סימני חבלה חיצוניים ב.מ.פ. משוחרר מבחינה כירורגית" שעת הקבלה תועדה: 16:32, ואילו שעת השחרור: 19:40.

  82. בתצהירו (אומת ביום 6.11.10) צוין כדלקמן: "...במסגרת תרגולת עליה על גג של בית, טיפסתי על הגג ועפתי אחורה על הגב, כשבאותו זמן על גופי היו שבעה ק"ג ציוד. לאחר שעפתי על הגב איבדתי את ההכרה, פוניתי למרפאה במחנה 80, משם פוניתי לבית החולים הלל יפה, בו הייתי מאושפז לילה שלם".

  83. בחקירתו נשאל המערער מדוע ציין בתצהירו הראשון כי לאחר האירוע הראשון בו נפל מהגג- אושפז לילה שלם, בעוד שבתיעוד הרפואי צוין כי שוחרר באותו היום. במקום אחר- בהצהרה מול חוקר תביעות של משרד הביטחון ציין כי אושפז כמה ימים. המערער השיב כי הוא חושב שאושפז למשך לילה שלם, מפני שזכור לו שקם למחרת בבוקר והוריו באו לקחת אותו.

  84. טוען כי לגבי האירוע עצמו- הוא זוכר שהיה על הגג ולאחר מכן בפעם הבאה שהתעורר היה במרפאה של הבסיס ומשם העלו אותו על אמבולנס. לא זוכר מה היה באמצע ומה היה משך איבוד ההכרה. מי שליווה אותו למרפאה והיה עמו מרגע הנפילה עד בית החולים היה מר יותם שבתאי

  85. בניגוד לאמור בתעודת חדר המיון שם תועד ע"י הכירורג כי נפל מגובה של שני מטר ולדבריו התעלף לשנייה, בעדותו עמד המערער על כך שאינו זוכר מה היה בין הסיטואציה בה עמד על הגג לבין התעוררותו כשהוא כבר בתוך המרפאה של הבסיס (קרי, משתמע כי חוסר הכרתו נמשך ליותר משניה) כמו כן, התכחש לגרסה כי נפל מגובה של שני מ'- גג של בית לא יכול לדבריו להתנשא לגובה של 2 מ' בלבד. עם זאת, נשאל לגבי גובה של הלש"ביות בצה"ל- לא זכר כמה קומות היו ללשב"יה ממנו נפל אך העריך שמדובר בגובה של שלושה או ארבעה מ'.

  86. מר שבתאי, שהיה כאמור חובש קרבי והיה נוכח בזמן האירוע העיד כי המערער נפל מגובה הגג על גבו. בבדיקת הכרה שערך למערער מיד לאחר הנפילה הבחין כי המערער מבולבל, לקח לו כמה שניות עד שענה. אז הוחלט לפנותו והוא הושם על אלונקה ופונה לבסיס. במשך כל הזמן הזה, לדבריו של מר שבתאי, המערער היה במצב של הכרה מעורפלת (לא מחוסר הכרה)- גם במרפאה

  87. לא זכור למר שבתאי מפאת חלוף הזמן (20 שנה) האם המערער היה מאושפז בעקבות אירוע הנפילה משך לילה שלם, כפי שנטען בתצהירו של המערער.

  88. הוא ליווה את המערער לבית החולים אך לא נשאר עמו מפני שהיה עליו לחזור ליחידה.

  89. מעדותו של מר שבתאי עולה כי המערער נשא על גבו אפוד במשקל של כ-5-7 ק"ג, התיק עליו היה האפוד מונח ככל הנראה היה ריק. כמו כן, העיד כי המערער חבש קסדה על ראשו.

  90. מכלל הראיות בתיק, לא שוכנענו כי אירוע הנפילה הנ"ל גרם לתסמונת לאחר זעזוע מוח אצל המערער. אמנם לא מן הנמנע, כי המערער חווה בלבול מסוים מיד בסמוך לקרות הנפילה, ואולי אף עילפון לפרק זמן קצר אולם אין בכך כדי להעיד על חבלת ראש, ובוודאי לא על חבלת ראש חמורה. יוער בהקשר זה, כי העדויות של מר שבתאי והמערער סותרות זו את זו, שכן לשיטת המערער הוא איבד את ההכרה ממועד הנפילה עד למועד בו התעורר במרפאת הבסיס ואילו לדברי מר שבתאי, המערער היה בהכרה מעורפלת. מכל מקום, המערער נפל על גבו, כאשר בין גבו לבין הקרקע מפרידים אפוד במשקל 5 ק"ג ותיק (ריק) כמו כן, חבש קסדה לראשו.

  91. כמו כן, שוכנענו כי נוכח האמור בתעודת חדר המיון- המערער לא אושפז כלל בבית החולים, אלא בסך הכל שהה 3 שעות במיון, כאשר צוין מפורשות כי אין ממצא פתולוגי (גם בראש) וכי הוא משוחרר מבחינה כירורגית. אין כל תימוכין לגרסת המערער כפי שנמצאה במס' מקומות- באשר לאשפוז שנמשך מס' ימים, אף מר שבתאי העיד כי לא שהה עמו בבית החולים, כך שאינו זוכר האם אושפז אם לאו.

  92. אם כן, לא מצאנו כי המערער סבל מחבלת ראש חמורה בעקבות הנפילה משנת 98'.

  93. באשר לקריטריונים האחרים לצורך קיום תסמונת שלאחר זעזוע מוח:

    המערער בסעיף 5 לתצהירו ציין כי לאחר ששוחרר מבית החולים, היה בביתו במשך מספר ימים ולאחר מכן שב לטירונות כשהוא סובל מכאבי ראש וקשיי ריכוז. אולם, נראה כי אין כל מסמך רפואי לתמיכה בגרסתו- אף פרופ' הלוי, המומחה מטעם המערער, ציין כי לא ראה מסמך בו הלין המערער על כאבי ראש מעבר למסמך שהוא לאחר תאונת הדרכים משנת 2000. כמו כן ציין כי לא ראה מסמכים בהם תועדו סחרחורות/ בעיות שינה לאורך השנים. עם זאת, לדבריו אין בכך כדי להעיד כי תסמונת שלאחר זעזוע מוח היא בעקבות תאונת הדרכים (ציין כי לאירוע היו עדים וגם הם תמכו בגרסה שבעקבות הנפילה המערער היה במצב של בלבול).

  94. יצוין כי לאורך חקירתו של המערער הוא דיבר בלחש, לא זכר תאריכים משמעותיים בחייו וכאשר עומת עם מסמכים הסותרים חלקים מגרסתו (למשל תעודת חדר מיון) לעתים פטר בתשובה שאינו זוכר. עם זאת, בילת"ק תועדו טיפולים ממושכים.

  95. המערער אישר בעדותו כי לאחר החבלה הראשונה סיים בהצלחה קורסים רבים בצבא- קורס מ"כים, צניחה, צלפי סער, סמלי מחלקות חי"ר. כמו כן, אישר כי למד תואר משולב של משפטים ומנהל עסקים- לדבריו, את התואר במנהל עסקים לא סיים עד היום. בנוסף, תוך כדי למידה לתואר, עבד באבטחת אישים, התקדם בעבודה ובתוך חצי שנה מונה לראש צוות. עבר בהצלחה בחינות לשכה בכתב ובעל-פה, ולבסוף פתח משרד.

  96. אף המערער הודה כי חבלת הראש גרמה לו נזק מינורי יחסית לעומת האירוע משנת 2007 אשר "שינה את חייו מקצה לקצה". כמו כן, העיד כי האירוע הראשון לא שינה את חייו והוא ממילא לא נוהג לפנות לרופאים. לא ציין למי סיפר על ההתדרדרות לה טען בעקבות האירוע הראשון.

  97. ד"ר שם דוד הפנה בחוות דעתו השנייה למאמר שהדגים את השוני בין שיטת ה-DSM לבין שיטת ה-10ICD- באבחון תסמונת לאחר זעזוע מוח, ההבדלים ניכרים מבחינת התסמינים הנדרשים- כך למשל, נראה כי דרישות הDSM מחמירות יותר, שכן הן מחייבת חבלה ממשית שגרמה לזעזוע מוח; פגיעה קוגניטיבית (זיכרון וכיוב'); קיומם של שלושה מתוך שמונה סימפטומים- כאבי ראש, סחרחורות, עייפות, הפרעות בשינה, עצבנות, שינוי באישיות, אדישות- סימפטומים הנמשכים 3 חודשים או יותר לאחר החבלה. הסימפטומים צריכים להופיע לאחר החבלה או להחמיר לאחריה; הפרעות בתפקוד החברתי.

  98. ד"ר שם דוד הצביע על כך כי אין די בדיווח סובייקטיבי של המערער, שכן דיווחים על תסמינים של זעזוע מוח יכולים להופיע גם במצבים בהם אין חבלת ראש- על כך אף עמדו במסגרת המאמר שהובא על ידו, ולכן הומלץ שם על שינוי בקריטריונים בספרי האבחנות.

  99. מקובלת עלינו קביעתו של ד"ר שם דוד בהקשר זה. מהלך חייו והתנהלותו של המערער לאחר האירוע, כמו גם עצם העובדה כי לא פנה לרופאים כלשהם בעקבות הנפילה ואין כל תיעוד על תלונות /ממצאים קליניים ואף לא פנה למשיב לפני האירוע משנת 2007- מצביעים כי אף התנאים הנוספים הדרושים לצורך התקיימות תסמונת שלאחר זעזוע מוח (כגון: קשיי ריכוז וזיכרון, כאבי ראש וסחרחורות וכיוב') לא התמלאו.

  100. מעבר לתלונות המערער (שלא תועדו בזמן אמת) על סימפטומים כגון: כאבי ראש וקשיי ריכוז וזיכרון- אין ולא כלום. המערער אף לא עבר הערכה נוירופסיכולוגית כלשהי ולא הביא עדים היכולים לתמוך בגרסתו. פרופ' לוי, מטעם המערער ציין כי לא ראה טעם בהפניית המערער למבחנים נוירו-פסיכולוגים שכן לדידו הפגיעה בזיכרון אצל המערער היא ברורה. יש לציין כי אף המשיב לא הפנה את המערער להערכה נוירופסיכולוגית אולם קבע על סמך המסמכים שבפניו כי לא הייתה חבלת ראש בשנת 98' וכי הפגיעה הקוגניטיבית אינה אופציונלית לאדם כדוגמת המערער שסיים תואר במשפטים ומנהל עסקים.

  101. במקרה דנן, אין אנו נדרשים לדון בצורך באבחון נוירופסיכולוגי, שכן דחיית הטענה לתסמונת שלאחר זעזוע מוח היא על סמך המסד העובדתי שנפרש בפנינו בנוגע לאירוע הנ"ל.

     

    קיומה של תסמונת PTSD בעקבות האירוע משנת 2007:

  102. המחלוקת בענייננו מתמקדת בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של המערער לבין מצבו הנפשי הנוכחי, ונוכח יריעת המחלוקת שפרשו המומחים הרפואיים היא מחייבת הכרעה בשתי שאלות מוקדמות: האחת, האם המערער נחשף במהלך שירותו ל"טראומה" שיש בכוחה לחולל תסמונת פוסט-טראומתית; השנייה, האם המערער סובל מתסמונת פוסט-טראומתית.

     

    האירוע משנת 2007- האם חשיפה ל"טראומה"?

  103. בתצהירו הראשון המערער מפרט מספר אירועים שחווה במהלך שירותו הצבאי. האירוע מושא ערעור זה תואר על ידו בתצהיר הנ"ל כדלקמן:

    "...כמה ימים לאחר מכן, יצאנו למבצע אחרון בקו שהיעד היה לא כל כך ידוע, ותוך כדי תנועה ירו לעברנו צרור של קלאץ, כדור אחד מתוך הצרור פגע ברימון שהיה באפוד של אפרתי אהוד, כתוצאה מכך נקטעה לאפרתי אהוד היד, ואז המשכנו להילחם בשני המחבלים, תוך כדי הלחימה הזמנו חילוץ, למקום הגיע טנק שחילץ את אהוד והעביר אותו למסוק, ואנחנו המשכנו בלחימה עם שני המחבלים האחרים, אחד הצלחנו להרוג והשני לפי שמועות נפצע. לאחר מכן, לאחר שנרגעה הלחימה עשינו סריקות לחפש את היד של אהוד אפרתי, עד שהיא נמצאה. לאחר מכן, עשינו מארב על הגופה של המחבל במטרה להוריד את אלה שיבואו לקחת אותו, לאחר מספר שעות משלא בא איש לקחת את הגופה, התקפלנו משם. לאחר שעברנו את הגדר המ"פ הודיע לנו שאהוד אפרתי נהרג, אהוד אפרתי היה חבר טוב שלי, אותו אני מכיר למעלה מ-15 שנה, יצוין כי הורי גם מכירים את ההורים של אהוד...אנו גרים בסמיכות אחד לשני בזכרון יעקב...".

  104. בתצהירו השני תיאר את האירוע באופן מפורט יותר: "בשנת 2006 במילואים בכרם שלום, באחד הימים של המילואים, ביום האחרון של המילואים בסביבות השעה עשר בלילה יצאנו ככוח לפעילות יזומה מעבר לגדר, לאחר שקיבלנו מידע על שתי דמויות שמתקרבות אלינו, חתרנו למגע עם הדמויות. לאחר שחצינו את הגדר לתוך שטח עזה, אחרי שעה הליכה בתוך עזה, הגענו לדמויות, ואז נפתחה אש ממספר כיוונים, לרבות ירי מנשק, פצמ"רים, ירי צלפים, הירי נמשך כשלוש שעות, במהלכם נהרג חברי הטוב אפרתי אותו אני מכיר מבית הספר היסודי, ועמו גדלתי יחד בזיכרון יעקב.

    לאחר כשלוש שעות של לחימה ולאחר שאהוד אפרתי נהרג, קיבלנו פקודה להתחיל לחפש את היד של אהוד אפרתי. אני ועוד שמונה חיילים התחלנו לסרוק את השטח, במטרה לחפש את היד של אהוד אפרתי, לאחר כשעה נמצאה היד ואני קיבלתי פקודה לשכב ליד גופת המחבל במטרה להמתין למי שיבוא לקחת את גופת המחבל. אני המתנתי ליד גופת המחבל עד לאחר זריחת השמש, ואז התחלנו בתנועה לכיוון הגדר. לאחר שעברנו את הגדר קיבלנו הודעה שאהוד אפרתי נהרג".

  105. בתצהירו (אומת ביום 6.12.12) ציין כי חש סכנה ממשית לחייו, מפני שהכדורים חלפו ממש לידו. כמו כן, באיזשהו שלב שמע פיצוץ לא רחוק ממנו (לא ידע אם מדובר במטען או ברימון) והייתה תחושה של כאוס. כמו כן, הדגיש כי היה תחת אש במשך שעות רבות, וחזה בפיצוץ שהביא לקטיעת ידו של אפרתי.

  106. באשר לחיפוש היד של אפרתי פירט בתצהירו השלישי- "מסיימים את הקרב ומתחילים לחפש את היד של אפרתי, כל רגע שעובר אני אוכל את עצמי, איך זה יכול להיות שהיה כזה ברדק ופינו את אפרתי בלי היד שלו?! אתם מבינים, אני עוד חשבתי שאני חייב למצוא את היד כדי שאפרתי לא יצטרך לחיות בלי יד...".

  107. פירט בעדותו את מהלך האירוע מ-2007- ממנו עולה כי הצוות נכנס מכרם שלום לתוך עזה, ולאחר הליכה במשך זמן מסוים, נשמע פיצוץ שלהערכתו היה 20 או 25 מ' מהמקום בו היה המערער. החוד- ובראשו המנוח אפרתי ז"ל נפגע מכדור והתפוצץ לו הרימון. המערער העיד כי חזה בפיצוץ עצמו. לאחר האירוע לא ידעו היכן ידו של המנוח. הוא וחבריו לצוות סרקו את המקום משך ארבע שעות, ורק מאוחר יותר הסמל מצא את היד זרוקה בתוך שיח.

  108. המערער לא ידע להגדיר האם האירוע היה ממש לנגד עיניו, הנסיבות הן שדובר בפיצוץ במרחק של 25 מ' והוא חזה בפיצוץ עצמו, אך לא ראה את המנוח עצמו קופץ או את היד שלו. אך לבסוף סרקו וחיפשו את היד שלו.

  109. שלל בעדותו את האפשרות שהצוות התפצל במועד האירוע, לדבריו זה היה צוות אחד- חמישה עשר אנשים שהלכו יחד.

  110. לגבי אפרתי ז"ל, ציין המערער בתצהירו השלישי כי גרו בסמיכות אחד לשני בזיכרון יעקב מתחילת שנות ה-90' עד אשר הוא עבר להתגורר בבית יהושע, שם התגורר המנוח בעת נפילתו.

  111. מר ברינבאום, חברו ליחידה, תמך בגרסתו של המערער באשר לאירוע, וציין כי היו כוח אחד ולא התפצלו, אם כי לא זכר היכן כל אחד מהם היה ביחס לחוד. מר ברינבאום אף הוא ציין כי המנוח והמערער וגם המנוח ומר ברינבאום עצמו היו חברים קרובים.

  112. ניתן להתרשם באופן ישיר מ"עוצמת" האירוע, כפי שנחווה ע"י המערער, ממכתבה של ד"ר עמיטל, פסיכיאטרית אליה פנה המערער כשבועיים לאחר האירוע. ציינה כי המערער פנה אליה ביום 11.11.07 "בעקבות תחושות של עצב ומצב רוח ירוד במשך השבועיים שקדמו למפגש ושזאת כחודש לאחר שחברו נפל בעת שירותם במילואים...במהלך הבדיקה שלל אובדנות. בגין התרשמותי לסימני דכאון שקלתי טיפול תרופתי במידה וביטויים אלה נמשכים. הוא הוזמן לביקורת כעבור שבוע. לאחר שבוע נערכה שיחה טלפונית במהלכה סיפר על שיפור הוא החליט על כן לא להגיע לביקורת". הוסיפה כי המערער לא פנה אליה פעם נוספת.

  113. לאחר מכן בשנת 2008 המערער פנה ביוזמתו ליחידה לטיפול בתגובות קרב, שם אובחן כסובל מ-chronic mild ptsd- combat type. כמו כן, צוין כי נפגש עם קב"ן פיקוד מרכז שלוש פעמים. לאחר מכן, בשנת 2012 נבדק ע"י ד"ר בן –דור והלין בפניו כי הוא שומע בראשו קולות של אנשים מוכרים שמדברים ביניהם עליו, אך לא אליו, תיאר תופעות של השתלת מחשבות, הביע מחשבות יחס וגם מחשבות שווא של יחס. ציין כי עבר טיפול קבוצתי בקבוצה של נפגעי קרב במשהב"ט. ד"ר בן-דור אבחן כי סובל מ-PTSD ומצב פסיכוטי (כלל הנראה בשל ה-PTSD). הנ"ל רשם לו טיפול תרופתי (ככל הנראה לראשונה בחייו). המערער ציין בעדותו כי נטל את התרופות שנרשמו לו למשך פרק זמן מסוים, לאחר מכן לא חזר אליו, לטענתו רופא המשפחה שלו נתן לו מרשמים לתרופות, אולם לא זכר את שמם.

  114. מתיאור האירוע, כפי שנמסר ע"י המערער וע"י חברו מר ברינבאום, וכן מפניותיו של המערער לעזרה נפשית ממש בסמוך לאירוע, שוכנענו כי היה בכוחן של החוויות כפי שנתפסו בחושיו, כדי לחולל פוסט טראומה. וזאת בין אם ראה את ידו של המנוח ובין אם לאו, ואף אם לא היה ממש קרוב למנוח בעת שהתרחש הפיצוץ. די בכך כי הפיצוץ התרחש בסמוך אליו, הוא חזה בפיצוץ עצמו (מרחק של כעשרים מטרים) ולאחר מכן, התבקש עם יתר חבריו לכוח לחפש את ידו של המנוח. ד"ר רפפורט, גם הוא תמך במסקנה כי עצם העובדה שהפיצוץ היה מרוחק מן המערער אינה שוללת את עצם היות האירוע טראומתי. בהקשר זה, לא ראינו טעם בכניסה לדקויות ובנבירה בשאלות כגון: האם המערער באמת ראה את היד הקטועה אם לאו.

  115. יובהר כי שוכנענו הן מעדותו של המערער והן מעדותו של מר ברינבאום כי המערער והמנוח היו בקשר טוב (חרף סתירות מסוימות שנמצאו בין עדותו של המערער לבין האמור בתצהירו באשר למועד בו הכירו)- גדלו יחד באותו ישוב, ומאוחר יותר שירתו יחד במילואים.

  116. כמו כן, ראינו לציין כי אין בידינו לקבל את חלק מן האמור בחוות דעתו הראשונה של ד"ר שם דוד, שציין כי "הנדון טוען שסובל מPTSD. יחד עם זאת, לא מצאתי מה הטראומה הנטענת. לכאורה הטראומה היחידה היכולה להתאים לכך, אינה נחווית בהווה ככזו. הנדון מספר על חוויות שונות שיכולות להיות מפחידות אבל הן לא עומדות בתנאי הבסיסי של טראומתי עבורו או עבור סביבתו. גם מציאת היד של החבר אין בה אלא להיות חוויה לא נעימה, אך אינה טראומתית ולמעשה אינה נחווית על ידו בתסמינים השונים ככזו".

  117. מבלי להכריע בשלב זה בשאלה האם למערער ישנם תסמינים פוסט טראומתיים (הנושא ידון בהמשך בהרחבה), אנו סבורים כי הגדרת האירוע של חיפוש ומציאת יד קטועה כ"חוויה לא נעימה" ותו לא- חוטאת למציאות ואינה במקומה.

  118. בהקשר זה מקובלים עלינו דבריו של ד"ר רפפורט שהסביר בעדותו כי ידוע מאירועים אחרים שעצם הפעולה של חיפוש חלקי גופות היא פעולה עם השפעה טראומתית- למשל, אירועים מציר פילדלפי, בהם חיילים עברו חוויות קשות משנאלצו לחפש חלקי גופות אך לא מצאו. יש לכך ערך משמעותי כי מדובר במישהו שהוא (המחפש) מכיר והוא רוצה לדעת שהעניין סגור. בנוסף, ככל שהמערער ראה את היד- ציין ד"ר רפפורט כי זה משמעותי בעיניו.

     

    השלכות האירוע- האם המערער סובל מתסמונת פוסט טראומתית:

  119. בתצהירו הראשון ציין כי "מאז האירוע אני מתקשה לישון בלילה, אני מתעורר מאוד מוקדם בבוקר, אני מתעורר תוך כדי שינה, אני שומע רעשים של יריות, אני חושב שעוקבים אחרי, אני לא נוסע הביתה מהמשרד בשנה האחרונה אף פעם באותה הדרך כי אני חושב שעוקבים אחרי, אני משתדל לעבוד עד שעות מאוחרות על מנת לא להיות בבית, ממעט ללכת לאירועים משפחתיים, ממעט להיות בקשר עם חברי, מתקשה לקום בבוקר לעבודה, אני עצבני יותר, לא מצליח לזכור אירועים שלמים, לא רואה חדשות ולא קורא עתונים".

  120. בתצהירו השלישי הוסיף כי לעתים רחוקות הוא לוקח את הילדים החוצה לשחק (מפני שאשתו לוחצת עליו לעזור בסופי השבוע עם הילדים). הפעם האחרונה שהיה בחו"ל הייתה לפני שנים רבות. עד לפני האירוע נהג לטוס בתדירויות של פעם בכמה חודשים ומאז הפסיק. חושש שאם לא יהיה מספיק עסוק יחשוב על דברים שאינו מעוניין לחשוב עליהם, כמו כן, ציין כי לא נוח לו עם מקומות סגורים.

  121. ציין כי בלוויה של המנוח לא הבין מה קורה מסביבו, קיבל "בלאק אאוט" וחש שהוא "בסרט רע". פנה לאחר שבועיים ממועד האירוע לד"ר עמיטל. כמו כן, ציין כי חרף חלוף הזמן מצבו לא השתפר אלא החריף- החל לסבול מיותר ויותר סימפטומים: "פלאשבקים", סיוטים, רגישות לרעשים (בעיקר זיקוקים), פרנויות, קשיי שינה, חולם לעתים שנמצא בשדה הקרב, הימנעות מחברת אנשים (במיוחד מהיחידה) ונמנע מכל דבר שעשוי להזכיר לו את הצבא. הוסיף כי הוא חושב הרבה על אפרתי המנוח אולם אינו הולך לאזכרות שלו ונמנע מלהגיע לזיכרון יעקב, לא הולך לאירועים של הפלוגה נמנע מסרטי פעולה, אינו אוהב לצאת לבילויים ולחופשות מפני שזמן פנוי מוביל אותו למחשבות על האירוע (לכן גם מעדיף להיות זמן רב בעבודה, למרות שההספק שלו נמוך משמעותית ביחס למה שהיה לפני כן), הפסיק לעסוק בפעילויות ספורט, הוא עצבני ודרוך, רעשים מקפיצים אותו, ההנאה מחייו נעלמה.

  122. כמו כן, ציין כי מאז האירוע לא ירה ולו כדור אחד, לא מבצע עוד מילואים ואינו מסוגל לעשות כן (פעם אחת יצא למילואים, אולם משהחל הירי קם ועזב).

     

    קריטריונים לאבחון PTSD:

  123. להלן שמונת הקריטריונים שנקבעו ב-DSM-5 לאבחנה בקיומה של PTSD:

    קריטריון A- חשיפה למוות ממשי, איום במוות, פציעה חמורה, או אלימות מינית באחת (או יותר) מהדרכים הבאות: (1) חוויה ישירה של האירוע/ים; (2) עדות ישירה לאירוע/ים שקרה/ו לאחר/ים; (3) ידיעה שהאירוע קרה לבן משפחה קרוב או חבר קרוב; במקרים של מוות ממשי או איום במוות לקרוב משפחה או חבר, על המקרה/ים להיות אלימים או תאונתיים (4) חשיפה לגירויים חוזרים של פרטים דוחים/מבחילים של האירוע/ים הטראומתי/יים (למשל, מי שמגיע ראשון לזירה ואוסף שיירי גופות, שוטרים הנחשפים תדירות לפרטים על התעללות בילדים).

    קריטריון B- קיומו של אחד (או יותר) מהסימפטומים הבאים הקשורים לאירוע/ים ושהחל/ו להופיע לאחריו/הם: (1) זיכרונות חוזרים, לא רצוניים וחודרניים של רגע/י הטראומה; (2) חלומות חוזרים ומציקים, במהלכם התוכן ו/או ההשפעה של החלות משוייכים לטראומה; (3) תחושות דיססוציאטיביות, כאילו האירוע מתרחש מחדש (flesh-backׂׂ); (4) מצוקה פסיכולוגית עמוקה או מתמשכת בחשיפה לאירועים המזכירים אספקט של הטראומה; (5) תגובה פסיכולוגית ברורה בחשיפה לאירועים המזכירים אספקט של הטראומה.

    קריטריון C -הימנעות קבועה מחשיפה לגירויים הקשורים באירוע/ים הטראומתיים, אשר מתחילה לאחר האירוע/ים הטראומתי הבאה לידי ביטוי באמצעות אחד או שני הבאים להלן: (1) ניסיון להימנע מלחשוב על האירוע, להיזכר בו או במצבים דומים לו; (2) ניסיון להימנע מפעילות, מאנשים, משיחות או מחפצים המעלים זיכרונות, מחשבות ותחושות מצוקתיות הקשורות או נוגעות באירוע/ים הטראומתיים.

    קריטריון D - קיום לפחות שני סימפטומים של מצב רוח ירוד וקוגניציה שלילית הקשורה באירוע הטראומתי, מתוך שבעת הסימפטומים הבאים: (1) חוסר יכולת לזכור פרטים חשובים מהאירוע הטראומתי, בעיקר כתוצאה מאמנזיה דיסוציאטיבית ולא כתוצאה מפגיעת ראש, אלכוהול או סמים, למשל; (2) אמונות שליליות קבועות ומוגזמות אודות ה"עצמי", האחרים והעולם (כמו למשל "אני רע", "אין להאמין באיש"); (3) אמונות שליליות קבועות ומעוותות לגבי סיבת הטראומה או תוצאותיה, המובילות את האינדיבידואל להאשים את עצמו או אחרים; (4) רגשות שליליים (כמו פחד, אימה, כעס, בושה) קבועים; (5) ירידה משמעותית בעניין או בפעילויות חשובות לאדם; (6) תחושות ניתוק וריחוק; (7) חוסר יכולת קבוע לבטא רגשות חיוביים (כשביעות רצון, אהבה או אושר).

    קריטריון E- קיום ברור של עוררות יתר המקושרת עם האירוע/ים הטראומתי/ים, המתחילה או מחמירה לאחר האירוע/ים הטראומתיים, הבאה לידי ביטוי בשניים (או יותר) מאלה: (1) התנהגות רגזנית ופרצי זעם (ללא פרובוקציה או עם פרובוקציה נמוכה) הבאה לידי ביטוי ד"כ באופן של תוקפנות מילולית או פיזית כלפי אנשים או חפצים; (2) התנהגות פזיזה או התנהגות בעלת אופי של הרס עצמי; (3) עוררות יתר; (4) דריכות יתר ותגובת בהלה מוגזמת; (5) הפרעות בריכוז; (6) הפרעות שינה (קושי להירדם או לישון או שינה טרופה).

    קריטריון F- משך ההפרעה יהא למעלה מחודש ימים (קריטריון B, C, D ו-E).

    קריטריון G- דרישה לקיום מצוקה או פגיעה תפקודית.

    קריטריון H -ההפרעה אינה משויכת לתופעות פיזיולוגיות של חומרים (תרופות, אלכוהול) או מצב רפואי אחר.

  124. לפי עמ' 161 לתרגום העברי של ICD10 בפרק שכותרתו "הפרעת דחק פוסט טראומטית" נקבע כי: "ככלל אין לקבוע אבחנה של הפרעה זו, אלא אם יש עדות לכך שהיא הופיעה בתוך 6 חודשים מאירוע טראומטי שחומרתו יוצאת דופן. אפשר לקבוע אבחנה "אפשרית" גם אחרי יותר מ-6 חודשים, בתנאי שהביטויים הקליניים הם טיפוסיים ושכל אבחנה אחרת של ההפרעה (כמו הפרעת חרדה או הפרעה טורדנית- כפייתית או אפיזודה דיכאונית) אינה סבירה. נוסף על העדות לקיום טראומה צריכה להיות היזכרות חודרנית נשנית או הופעה חוזרת של האירוע".

  125. כאמור לעיל, קבענו כי המערער נחשף לאירוע טראומתי, במהלכו חווה איום ממשי על חייו ועל חיי חברו, אשר כתוצאה ממנו נפגע חברו הטוב ומת.

  126. כעת נבחן התקיימותם של סימפטומים נוספים אצל המערער:

    השאלה אם לתת אמון בעדות המערער על אודות תסמיני המחלה הינה מרכיב חשוב בהכרעה אם הוכח כי הוא סובל ממחלת PTSD. מרכיב מרכזי בסוגיה זו הינם חוות דעת המומחים הרפואיים.

  127. חודרנות- ד"ר רפפורט פירט בעדותו כי ישנם שלושה סוגים של חודרנות: זיכרונות, חלומות ופלאשבקים.

    בתצהירו הראשון ציין המערער כי הוא מתעורר משינה ושומע רעשים של יריות. בתצהירו השלישי ציין כי הוא סובל מ"פלאשבקים", סיוטים, חלומות על שדה הקרב. כמו כן, ציין בתצהיר כי כשעה לפני האירוע הוא וחבריו הצטלמו על הגדר, ואינו יכול לראות תמונות אלו מאחר והדבר גורם לו לגירוי תחושות וסרטים של האירוע שגם כך קופצים בלי שליטה והוא מנסה להימנע מהם.

    במסמך סיכום ישיבת הערכה של הילת"ק מיום 22.9.08 צוין כי המערער מתלונן על חוסר אנרגיות, הפסד שעות שינה, קשיי ריכוז, רגישות לרעשים (המזכירים קולות ירי) והימנעות מלפגוש חברים ליחידה . עם זאת, צוין כי הוא שולל חלומות ושולל מחשבות בלתי פוסקות על האירוע וכן שולל הימנעויות מעבר למה שתיאר. קרי, משתמע שלכאורה יש שלילה של חודרנות.

    ד"ר רפפורט סייג את האמור במסמך תוך הפניה לשאלון CAPSאשר כולל את השאלה לסימפטומים הללו צוין כי מן השאלון עולה כי יש לו מצוקה בינונית עם עדות לסימפטומים בשלושת הקלסתרים בטווח קל- בינוני. העיד כי ישנה סתירה בין האמור בתחילת המסמך לפיו המערער שולל חלומות וכו' לבין השאלון. אולם, לדבריו הcaps נחשב לשאלון הטוב ביותר בתחום של ה-PTSD.

    בעדותו נשאל הכיצד ניתן להסביר את העובדה כי המערער לא הלין בפני פרופ' לוי על סיוטים- ד"ר רפפורט השיב כי מן האמור בחוו"ד של פרופ' לוי ניתן להסיק כי לא צוין מפורשות כי סובל מסיוטים אולם מבין השורות ניתן ללמוד שהיו לו סיוטים- "שנתו אינה רציפה; מתעורר בפתאומיות עם דפיקות לב; הזעה מרובה בגב ובראש" וכיוב'.

    עמד על כך כי כבר בטווח של השישה חודשים ממועד האירוע היו למערער סימפטומים שבעיניו בשרו על תחילת התסמונת.

    פרופ' לוי העיד כי לא ניתן לדעת מתי בדיוק החלה התסמונת הפוסט טראומתית אצלו שכן השתדל להסתיר מהסביבה שלו וגם מעצמו ואף מחלק מהאנשים שבדקו אותו את הסימפטומים שלו. מה שידוע הוא שהיה לו אירוע גדול וחשוב בשנת 2007. הוא מעריך שהסימפטומים החלו קודם לאירוע מ-2007 אם כי לא יודע מתי בדיוק ובאיזו עוצמה.

    להערכתו האירועים בשירות הם האחראיים לתסמונת הפוסט טראומתית, חרף העובדה שאין דיווח מדויק, מכיוון שזו התולדה השכיחה של התסמונת הנ"ל- יש סימפטומים ואדם לא מודע אליהם בהכרח, למה שהוא מודע הוא מנסה להסתיר עד אשר מגיע אירוע גדול ואז הוא חייב להיות מודע לזה.

    לדידו של פרופ' לוי, הפרעות השינה של המערער הם בגדר הפרעת שינה פוסט טראומתית שכיחה, קרי כוללים קשיי הירדמות, שינה לא טובה עם יקיצות פתאומיות, חלומות, הזעות.

  128. לעומתם, ד"ר שם דוד ציין כי הוא לא יכול לקבוע באופן ברור מהי החוויה הטראומתית הנטענת על ידו, מפני שאין את הנרטיב של החוויה החוזרת. בדרך כלל אנשים עם פוסט טראומה יספרו בהקשר של היד- שהם חלמו שהיד נקטעת, נשברת וכיוב'- אבל אצלו זה לא מתקיים.

    לדידו של ד"ר שם-דוד, יש לאירוע משנת 2007 פוטנציאל ליצור פוסט טראומה, שכן מדובר באירוע לא פשוט אבל הוא לא חלק מהחוויה החודרנית שלו. שום דבר מהחוויות שסיפר לא היה בחוויה חוזרת, לכן לא תתפתח פוסט טראומה אצל 80% מהאנשים

    בחוות דעתו הראשונה ציין כי "לעתים אומר שאינו זוכר את החלומות שלו ומאוחר יותר אומר שחולם על שדות קרב מספר פעמים בלילה. אמירה זו אינה טיפוסית ואינה אופיינית וזוהי אמירה כללית שאינה עומדת בחוויה מחדש. אין בתצהירו או בסיפורו או בחוות הדעת תמונה של טראומה מתוך שדה קרב". ד"ר שם-דוד הדגיש בעדותו כי חוויה חוזרת אצל פוסט טראומתיים צריכה להתפרש בחלומות חוזרים, שאותם לשיטתו זוכרים. אין די בכך שמתעוררים בבהלה או מתעוררים עייפים. באדם עם ptsd לאורך שנים, המרכיב של החוויה החוזרת הולך ופוחת. אם מטופל שולל תסמינים של ptsd- אז זה לא ptsd.

    באשר לכך שצוין בילת"ק כי מהשאלונים עולה פגיעה פוסט טראומתית בין קלה לבינונית- המומחה העיד כי שאלון קאפס אינו אבחנתי, שכן כלולות בו שאלות מנחות.

  129. לאחר עיון בעדויות נחה דעתנו כי סימפטום החודרנות אכן מתקיים אצל המערער. האמור בתצהיריו באשר לפלאשבקים ולחלומות החוזרים לא נסתר בעדותו ולמעשה לא נשאל על כך. כמו כן, מקובלת עלינו אמירתו של ד"ר רפפורט בהקשר זה כי ניתן להבין מבין השורות בחוות דעתו של פרופ' לוי, שהמערער סבל מחלומות על שדה הקרב: "שנתו איננה רציפה; מתעורר בפתאומיות ; עם דפיקות לב; הזעה מרובה בראש ובגב; הציפה רטובה; חם לו; ישן בלי חולצה". בפני ד"ר שם-דוד הלין כי חולם חלומות על שדה הקרב מס' פעמים בלילה, אם כי את רוב החלומות אינו זוכר. בבדיקתו של ד"ר בן-דור משנת 2012 צוין תחת "תלונות הנבדק" כי הוא סובל מנדודי שינה. בחודשים האחרונים חולם חלום בלהות חוזר בו הוא במלחמה ובלי מדים. מתעורר בבהלה, לפעמים מזיע

  130. נציין כי לא ירדנו לסוף דעתו של ד"ר שם-דוד שטען כי לא די בכך שישנן יקיצות פתאומיות הכוללות הזעה וכו', אלא יש צורך לזכור את החלום עצמו.

    כמו כן, האופן בו מתואר האירוע על ידי המערער במספר הזדמנויות (בתצהיריו, בחוות הדעת ובעדותו) אינו מעורפל וכללי כפי שטוען ד"ר שם דוד, אלא מאוד "חי" ונוכח, כמי שחווה את האירוע מחדש בכל פעם, ולכן נראה כי אלמנט החוויה החוזרת אצלו מתקיים.

  131. הימנעות- בתצהיריו פירט המערער כי הוא משתדל לעבוד עד שעות מאוחרות על מנת לא להיות בבית, ממעט ללכת לאירועים משפחתיים, ממעט להיות בקשר עם חבריו, מתקשה לקום בבוקר לעבודה, לא מצליח לזכור אירועים שלמים, לא רואה חדשות ולא קורא עיתונים ונמנע מכל דבר שעשוי להזכיר לו את הצבא. הוסיף כי הוא חושב הרבה על אפרתי המנוח אולם אינו הולך לאזכרות שלו ונמנע מלהגיע לזיכרון יעקב, לא הולך לאירועים של הפלוגה נמנע מסרטי פעולה, אינו אוהב לצאת לבילויים ולחופשות מפני שזמן פנוי מוביל אותו למחשבות על האירוע (לכן גם מעדיף להיות זמן רב בעבודה, למרות שההספק שלו נמוך משמעותית ביחס למה שהיה לפני כן), הפסיק לעסוק בפעילויות ספורט, הוא עצבני ודרוך, רעשים מקפיצים אותו, ההנאה מחייו נעלמה

    בתצהירו השלישי הוסיף כי לעתים רחוקות הוא לוקח את הילדים החוצה לשחק (מפני שאשתו לוחצת עליו לעזור בסופי השבוע). הפעם האחרונה שהיה בחו"ל הייתה לפני שנים רבות. עד לפני האירוע נהג לטוס בתדירויות של פעם בכמה חודשים ומאז הפסיק. חושש שאם לא יהיה מספיק עסוק יחשוב על דברים שאינו מעוניין לחשוב עליהם, כמו כן, ציין כי לא נוח לו עם מקומות סגורים.

  132. ד"ר רפפורט נשאל בחקירתו הכיצד יתכן כי הרכיב ההמנעותי מתקיים כאשר מן העדויות עולה כי הוא נפגש עם חברים מהצבא (ההיכרות עם אוהד היא מתקופת המילואים). ד"ר רפפורט השיב כי המערער ציין בפניו כפי שתועד בחוות הדעת, כי החלק ההמנעותי בא לידי ביטוי בהימנעות מאירועים של הצוות והפלוגה ואינו הולך לאזכרות. קרי, אין זה שולל לדבריו שהוא נפגש עם חבר מדי פעם. ד"ר רפפורט לא ידע להשיב כיצד הדברים שתועדו בחוות דעתו של ד"ר לוי באשר למיעוט בקשר עם חברים מתיישב עם העדויות של חבריו. לאחר מכן, ציין כי אם ביחידה בצבא יש 30 אנשים והוא נפגש רק עם שניים מהם- זה יכול לדור בכפיפה אחת עם הרכיב ההמנעותי. קרי, לדידו של המומחה יש לקחת בחשבון את האלמנט הכמותי- עם כמה אנשים מתוך כלל היחידה הוא נפגש.

  133. פרופ' לוי העיד כי באשר לטענה שהמערער ממעט בחיי חברה, כפי שציין בחוות דעתו- הדגיש כי לא ציין שמדובר בהימנעות טוטאלית, קרי אין המדובר במצב בו לא ייפגש לעולם עם חבריו ליחידה.

  134. ואכן, עולה מן העדויות כי המערער אמנם מצוי בקשר טלפוני עם חברו ליחידה, מר ברינבאום, אך אינם נוהגים להיפגש הרבה. כמו כן, נראה כי לא מרבים לשוחח על האירוע ביניהם.

  135. באשר למר שבתאי (שאינו קשור ליחידתו במילואים)- השניים נפגשים אך לא יוצאים.

  136. ד"ר שם-דוד ציין כי למרות שהמערער ציין בפניו כי הוא מעדיף להימנע מחברת החברים ומהצבא בכלל, נראה כי התנדב מספר פעמים לשירות מילואים, בזמן הטיפול ביחידה לתגובות קרב. 

  137. אנו סבורים כי אין די בכך שהמערער נפגש מדי פעם עם חבריו ליחידה, על מנת לקבוע כי קריטריון ההימנעות אינו מתקיים אצלו. יצוין בהקשר זה כי דעתו של ד"ר רפפורט בנוגע לכך כי יש לבחון את האלמנט הכמותי על מנת לקבוע האם מתקיים קריטריון ההימנעות, (קרי את היחס בין מספר האנשים ביחידה לבין מס' האנשים שאיתם נוהג המערער להיפגש) אינה מניחה את הדעת, שכן אינה עומדת במבחן המציאות אף לגבי האדם הסביר. מכל מקום, בעינינו, הדגש צריך להיות על אי נטילת חלק פעיל במערך המילואים בעקבות האירוע. המערער העיד שהגיע למילואים ולאחר שהחל מטווח, פשוט קם והלך. ד"ר רפפורט הדגיש כי בטרם האירוע, הקריירה הצבאית שלו תפסה חלק משמעותי מהדימוי העצמי שלו, אולם לאחר האירוע השתתפותו במילואים התמעטה עד שחדל לגמרי.

  138. מנגררת שמ"פ נראה כי בשנת 2005 המערער שהה במילואים משך למעלה מ-30 ימים. בשנת 2006 שירת במילואים משך כ-30 ימים במצטבר. בשנת 2007 (השנה בה אירעה התאונה מושא הערעור) שירת במילואים משך למעלה מ-20 ימים במצטבר. לאחר האירוע- בשנת 2008 שירת 3 ימים, וגם בשנת 2009 שירת 3 ימי מילואים במצטבר.

  139. ד"ר שם-דוד הדגיש בחוות דעתו כי המערער מספר על הימנעויות הקשורות לצבא, אולם ציין כי נראה שהמערער נהנה מלהקשיב לטראומות של אנשים אחרים ולא פעם העדיף לקחת על עצמו את תפקיד המטפל. לדידו, לא יתכן שמישהו עם פוסט טראומה ייקח על עצמו תפקיד מעין זה, שכן הוא אמור להימנע מחשיפה לתכנים מעין אלו.

  140. יוער כי לא ירדנו לסוף דעתו של ד"ר שם-דוד. אם אכן דבריו נכונים, הרי שככלל אין כל טעם במתן טיפול קבוצתי לאנשים פוסט טראומתיים, שכן מעצם טבעו של טיפול מעין זה- אנשים נחשפים זה לסיפורו של זה ועוברים תהליכים משותפים של עיבודים רגשיים. כפי שהיטיב לציין ד"ר רפפורט- דווקא אנשים עם תפקוד חברתי נמוך ועם קושי ליצור קשרים בינאישיים בכלל, יוצרים קשרים בינאישיים עם אנשים שעברו פוסט טראומה כמותם, מתוך חשיבה שמי שלא עבר טראומה מעין זו- לא יבין זאת. על רקע האמור לעיל, צוין במסמכי הילת"ק כי המערער הצליח להיעזר במיוחד דרך סיפורים של אחרים ולכן הטיפול הקבוצתי בלונדון מאוד עזר לו. עם זאת, צוין כי בשלב מסוים הטיפול "נתקע" נוכח התנגדויותיו ודרישותיו של המערער מהמטפלים להנחות אותו ולשאול אותו שאלות על מנת שיתאר את סיפורו. בסיכום המסמך האחרון מטעם הילת"ק צוין כי בסוף הטיפול לא חל שינוי משמעותי במצבו ונראה כי ניתן להגדירו כmild p.t.s.d , אך עם כוחות אגו משמעותיים להתמודדות.

  141. ד"ר שם-דוד רמז בעדותו כי תוכן מסמך זה משקף את חוסר שיתוף הפעולה של המערער במהלך הטיפול ואת רצונו לתמרן ולהיעזר בשאלות מנחות. כך למשל, הסיק כי למרות שלא כתוב במפורש במסמכים של היחידה שהוא מספר את הסיפור שלו כל הזמן, ניתן ללמוד זאת מן האופן בו נוסחו הדברים- "נאלץ" לתאר את סיפורו (במקור צוין במירכאות)

  142. אנו חולקים על הסקת המסקנות החד משמעית של ד"ר שם דוד. קשייו של המערער בטיפול תוארו על רקע בעיה עם סמכות וחוסר אמונה מצדו שהטיפול בשיחות יועיל. מעבר לכך, במסמכים קודמים של הילת"ק צוין מפורשות כי הוא משתף פעולה. כמו כן, עצם העובדה כי הגיע למפגשים באופן עקבי מעידה גם היא במובן מסוים על נכונות לשתף פעולה.

  143. לא נעלם מעינינו הצורך לבחון האם המערער מנסה להאדיר את מצבו ע"י תלונות שווא, התחזות וכד', אולם על יסוד המסמכים שעמדו לפנינו ועל סמך העדויות, לא התרשמנו מניסיון להאדרה. במסמכי הילת"ק צוין כי המערער אינו זוכר מתי הופיעו הסימפטומים אולם זכור לו שבהתחלה לא הצליח לשחזר את האירועים, ולאחר כמה חודשים בעקבות הערה שקיבל ממישהו על מצב רוחו הירוד- פנה ליחידה. ד"ר רפפורט הפנה את תשומת לבנו לכך שלעתים יש לאנשים קושי לספר בפירוט את מה שעובר עליהם, לכן תהליך החשיפה נבנה אט אט, ואין זה נדיר שמישהו יתלונן פעם אחת על סיוטים ובפעם אחרת על משהו אחר. ככלל, ציין כי המערער עשה עליו רושם אמין.

  144. כמו כן, ד"ר רפפורט עמד על כך שצריך לבחון את השינוי שחל במערער מבחינת הביטוי האובייקטיבי- כך למשל, למרות שגם אנשים עם בעיות נפשיות מעוניינים להמשיך בחייהם חרף מגבלותיהם, ניכר כי המערער אמנם היה נשוי אבל חווה קשיים בניהול הזוגיות, ופנה לטיפול זוגי . יש לציין בהקשר זה, כי באת כוחו אמרה במהלך הדיון כי בני הזוג התגרשו. ד"ר רפפורט השיב כי צפה זאת נוכח השינוי שחל במערער.

  145. סימפטומים המקושרים למצב רוח ירוד (לפי ה-DSM)- המערער ציין בתצהירו כי אינו יוצא לבילויים מפני ש"אין לו כח" כלשונו, נמנע מאירועים משפחתיים, לעתים רחוקות לוקח את ילדיו החוצה לשחק, מפני שאשתו לוחצת עליו לעזור. לדבריו, עד שנת 2007 נהג לנסוע לחו"ל כמה פעמים בשנה, ומאז האירוע למעלה מחמש שנים- היה פעם אחת בחו"ל (ירח דבש). תעודת בירור פרטים על נוסע ממשרד הפנים (נכון ליום 20.8.12) מגלה כי גם בשנת 2008 ו-2009 נסע לחו"ל- עומת בעדותו עם הסתירה הנ"ל והשיב כי לא זוכר את הנסיעות הללו, אולם זכור לו כי אחת מהן הייתה נסיעה מטעם היחידה לפסיכו- טראומה, במסגרתה הייתה משלחת ללונדון.

  146. נראה כי חרף אי דיוקים כאלו ואחרים שנפלו בעדות המערער, אכן ניכר שינוי של ממש בתכיפות נסיעותיו של המערער לחו"ל. מכל מקום אין חולק כי משנת 2009 עד שנת 2012 לכל הפחות- המערער לא יצא מן הארץ, כאשר קודם לאירוע (מאז שחרורו) נהג לנסוע לחו"ל מס' פעמים בשנה (בכל שנה).

  147. באשר ליציאות לבילויים- המערער העיד כי נהג לצאת לבילוי פעם בשנה עם אשתו ואילו עם חבריו אינו נוהג לצאת כלל. מר שבתאי, חברו מהצבא, העיד כי נוהג להיפגש עם המערער אם כי אינם יוצאים. אולם קשר זאת לעובדה שישנו קושי לצאת לבילויים כשיש ילדים.

  148. גם בפני ד"ר בן דור שבדק אותו בשנת 2012 ציין סימפטומים שיכולים להעיד על מצב רוח ירוד, כגון- חוסר חשק לצאת לבילויים, אינו אוהב להתראות עם חברים, היחסים עם אשתו בעייתיים והם בטיפול זוגי, מרגיש התרחקות מאנשים משמעותיים, בעבר היו לו תחביבים אך אינו מקדיש להם זמן עוד.

  149. עוררות יתר- בתצהירו הראשון ציין המערער כי מאז האירוע הוא מתקשה לישון בלילה ומתעורר מאוד מוקדם בבוקר. בתצהירו השלישי ציין כי מאז האירוע קשה לו מאוד בעבודה מול לקוחות, הוא מרבה לצעוק ולהתעצבן, מתקשה להתרכז ולקרוא ומתקשה לזכור דברים. לדבריו, ממשיך לעבוד רק כדי לפרנס את משפחתו. המערער עומת בעדותו אל מול העובדה כי לא הביא אף אחד מהאנשים שעבדו/ עובדים עמו על מנת לתמוך בגרסתו והשיב לכך כי אף אחד מאילו שעובדים עמו אינו מודע לקשייו במהלך עבודתו.

    חרף העובדה כי לא הובאו עדים לתמיכה בגרסתו, יש לציין כי כבר בשנת 2008, במסגרת ישיבת הערכה של הילת"ק הלין המערער כי הוא סובל מחסר שעות שינה, קשיי ריכוז ורגישות לרעשים- בעיקר כאלו המזכירים קולות ירי. שם ציין כי הוא מתפקד היטב אבל הדגיש כי הוא יכול יותר. גם בפני ד"ר בן-דור שבדק אותו בשנת 2012 ציין רגישות לקולות- "את הילדים שומע כאילו הם צועקים כאשר בפועל הם מדברים". כמו כן, ציין בפניו כי הוא סובל מנדודי שינה, מתעורר מאוד מוקדם בבוקר וסובל מקשיי קימה. בנוסף, הלין כי הוא סובל מקשיי ריכוז, בייחוד כשיש אנשים מסביבו. כשהוא לבד מסוגל לקרוא ולכתוב, אם כי באיטיות.

    יודגש בהקשר זה כי לא ראינו סיבה מיוחדת להטיל ספק במהימנותו של המערער באשר לממצאיו של ד"ר בן-דור בזמנו, וכפי שד"ר שם-דוד ציין בעצמו במהלך עדותו, אין כל מניעה לאבחון של אדם כפסיכוטי וכפוסט טראומתי בו זמנית. אי זימונו של ד"ר בן דור לחקירה ע"י המשיב היא תמוהה נוכח פסקנותו החד משמעית של ד"ר שם דוד כי המערער לא סבל מתסמינים פסיכוטיים במועד בדיקתו ע"י ד"ר בן-דור. יצוין בהקשר זה כי המערער נבדק ע"י מומחים שונים בזמנים שונים, וממילא מצבו הפסיכוטי לא הוגדר בזמנו כמצב קבוע

    ברי כי ככל שחפץ המשיב לערער על ממצאיו של ד"ר בן-דור- יכול היה לזמנו לחקירה. אולם משנמנע לעשות כן, אנו מקבלים את האמור בחוות דעתו כלשונה.

  150. עוד ראינו לציין את מורת רוחנו מהתנהלות המשיב משהוברר כי לא אותרו מסמכים רפואיים רלוונטיים מתיקו של המערער, ובכלל זה ארבעת מפגשיו של המערער עם קב"ן מחוז מרכז, חגי סידס, כפי שצוין מפורשות בטופס הערכה של הילת"ק מיום 24.8.08. יודגש ויובהר כי אי מציאת המסמכים הרלוונטיים נזקפת לחובת המשיב.

  151. עוד יצוין כי ד"ר שם דוד אינו מספק אבחנה ברורה למצבו הנפשי של המערער. כבר עמדנו במקום אחר על כך כי ישנה חשיבות לאבחון מדוקדק של מצבו של המערער, שכן פוסט טראומה נשללת על ידי קיומן של מחלות נפש אחרות. ד"ר שם דוד בעיקר עוסק בשלילת חוות הדעת הנגדיות ובאי שלילת קשר לשירות. תחילה הצביע על כך שהמערער סובל מתסמינים המתאימים להתקפי חרדה. בחוות דעתו הראשונה ציין כי התקפי החרדה אינם קשורים לאירועים בצבא (כולל מזיקוקי דינור) וקישר את התקפי החרדה לתלונותיו ב-2004 על הרדמות יד ימין. לדידו, ככל שלהרדמות אין סיבה נוירולוגית ברורה, הרי שיש לשייכה כמו גם את התסמינים וההימנעויות האחרות מהן סובל להתקפי החרדה הללו. אולם, לאחר שד"ר רפפורט העמיד אותו על טעותו בציינו בחוות דעתו כי התלונות על הרדמות יד ימין מופיעות כבר בשנת 2000- לאחר תאונת הדרכים בה היה מעורב, חזר בו ד"ר שם-דוד מקביעתו (במסגרת חוות דעתו השלישית מיום 11.3.14).

  152. עם זאת, בעדותו ציין כי לאחר שראה שנשללו סיבות לנימולים בידיים ניתן לשיטתו להגיע למסקנה שיתכן שהמצב נובע מחרדה. אולם לשיטתו, הפרעת החרדה החלה לאחר 2008/9. הוא לא מצא לפני כן תיעוד לתסמינים הללו בילת"ק. שלל את האפשרות שהאירוע מ-2007 גרם לו לפתח תסמיני חרדה.

  153. עמדתו של ד"ר שם-דוד אינה ברורה כלל. ככל שההסבר שלו לנימולים בידיים נשען על התקפי חרדה, הרי שאילו החלו כאמור עוד בשנת 2000. ככל שהיו לו התקפי חרדה כבר אז- ממה הם נבעו? לכך ד"ר שם-דוד לא מספק מענה. אולם באותה נשימה מציין כי הפרעת החרדה החלה לאחר 2008/9.

  154. בכל הכבוד, לא שוכנענו לייחס לאמור בחוות דעתו משקל רב. ראשית, במסגרת חוות דעתו השנייה (14.8.13) מבטל ד"ר שם דוד בהינף יד את הקביעה כי המערער סובל מ-PTSD גם על סמך ממצאיה של ד"ר עמיטל, ובין היתר קובע כי "האבחנה המבדלת הקיימת של PTSD לא נשמטה ממנה והיא שללה הפרעה זו מכל וכל בזמן אמת". האמנם? מעיון במסמך שנערך ע"י ד"ר עמיטל לא מופיע כל רמז לשלילה מפורשת של PTSD. יתר על כן, מאחר והמערער פנה אל ד"ר עמיטל כשלושה שבועות בלבד לאחר האירוע- לא יכלה באופן מעשי לשלול זאת, שכן ניתן לאבחן PTSD רק בחלוף כחודש לפחות, כפי שעמד על כך ד"ר רפפורט בעדותו. יש לציין כי ד"ר שם דוד חזר בו במהלך עדותו מן האמור בחוות דעתו באשר לכך כי ד"ר עמיטל שללה PTSD מכל וכל בזמן אמת.

  155. באשר לקריטריון לפיו התסמינים צריכים להופיע בתוך 6 חודשים - בניגוד לאמור בחוות דעתו של ד"ר שם-דוד, נראה כי לפי התיעוד מזמן אמת, המערער פנה לטיפול בסמוך לאירוע עצמו. כך למשל, באחד ממסמכי הילת"ק מ-8/08 צוין כי המערער נפגש כבר 4 פעמים עם קב"ן ממחוז מרכז, מר חגי סידס, וצוין כי "אומר שבמפגש אחד עבדו על האירוע עצמו. לא ברור לו על מה עבדו במפגשים האחרים. מציין שהמפגשים עזרו בשיפור מצב הרוח- לא ברור לו מדוע...". כאמור, התיעוד לא נשמר, אבל ברור מתוכן הדברים כי המפגשים נערכו על רקע האירוע מושא ערעור זה. על כן, לא מן הנמנע כי הסימפטומים ל-PTSD התגבשו עוד בטרם לפנייתו ליחידה לטיפול בתגובות קרב. כפי שצוין לעיל, העדר התיעוד ייזקף לחובת המשיב בהקשר זה, ועל כן אם יש ספק בנוגע למועד בו החלו להופיע הסימפטומים- הוא יפעל לטובת המערער.

  156. בנסיבות העניין, נראה כי הסימפטומים לפוסט טראומה מתקיימים אצל המערער, כמפורט לעיל. ד"ר שם- דוד טוען כי לא ניתן לאבחן פוסט טראומה ללא פגיעה תפקודית. בהיבט זה, יש לציין כי לא הובאו לפנינו ראיות אובייקטיביות. המערער טוען כי הוא עובד שעות רבות אולם תפוקתו היא נמוכה ביחס לשעות העבודה הרבות. אולם, לא הביא אף אחד מעובדיו/ קרוביו שיכולים להעיד על פגיעה תפקודית. כמו כן, לא הובאו ראיות לירידה ברווחיו. בנוסף, אין חולק כי המערער החל דרכו כעו"ד עצמאי והעסיק בזמנו רק מזכירה במשרדו, אולם כיום מעסיק עו"ד נוספת במשרד. המערער עמד בעדותו על כך כי הוא דורך במקום מבחינה מקצועית. המומחים מטעם המערער ציינו כי יש להתייחס לפן התפקודי באופן רחב יותר. כך למשל, הצביעו על כך שהמערער נכשל בקשר הזוגי והתגרש לאחרונה, כמו כן גם קשריו החברתיים מעטים.

  157. חרף העובדה כי אין בידינו ראיות אובייקטיביות לירידה בתפקוד מבחינה מקצועית ואף לא הובררו דיו הנסיבות שהובילו לגירושי המערער מבת זוגו, לא ניתן להטיל ספק בפגיעה תפקודית אצל המערער מבחינת שירותו במילואים לאחר האירוע- כפי שפורט לעיל, נגררת שמ"פ מעידה על כך היטב. המשיב אף לא חלק על כך שבאחד מימי המילואים לאחר האירוע בשנת 2007- המערער קם ועזב את המילואים משהחל ירי (במסגרת מטווח).

  158. כמו כן, כפי שהראינו לעיל, נראה כי המערער צמצם באופן ניכר את טיסותיו לחו"ל מאז האירוע, כאשר ידוע כי אחת מטיסותיו הייתה במסגרת הטיפול הקבוצתי ואילו טיסה אחרת הייתה לירח הדבש שלו.

  159. בנוסף, ראוי לציין כי הפגיעה התפקודית אינה מהווה קריטריון לבחינת קיומו/ שלילת קיומו של PTSD, כי אם משמשת כלי לבחינה עוצמת הפוסט טראומה. בנסיבות דנן, ובהתחשב בחסר בראיות אובייקטיביות לפגיעה תפקודית ניכרת, מקובל עלינו כי המערער סובל מ-mild ptsd, כפי שאובחן אף במסגרת היחידה לטיפול בתגובות קרב (אם כי כאמור האבחון נעשה לצורך טיפול ותו לא).

  160. אם כן, נחה דעתנו כי במקרה דנן מתקיים קש"ס עובדתי במובן זה שהאירוע משנת 2007 מהווה "גורם שאין בלתו" להופעת תסמיני המחלה, כפי שפורטו לעיל.

  161. עתה נעבור לבחינת קיומו של קשר סיבתי-משפטי הנקבע בעזרת שני מבחנים - הסובייקטיבי והאובייקטיבי (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732; רע"א 7715/13 פלונית נ' קצין תגמולים (פורסם בנבו, 8.5.2016)). במקרה שבפנינו התקיים הרכיב הסובייקטיבי - תנאי השירות והאירוע הספציפי שנזכרו הם שהביאו להופעת תסמיני המחלה בגופו של המערער. הרכיב האובייקטיבי התקיים אף הוא - ברע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(3) 721 (2003) נקבע לגבי הרכיב האובייקטיבי כי נדרש שלא יהא מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שגרה, אלא אירוע הקשור בייחודיות ובמיוחדות של השירות בצבא. מתיאור האירוע ניכר כי אין המדובר במשהו שגרתי או טריוויאלי כי אם בתנאי לוחמה של ממש שאירעו בעזה, בשטח האויב, וקיבלו תפנית טרגית.

     

    "המסלול הירוק":

  162. המערער טוען כי קיים נוהל על פיו אנשים אשר אובחנו ע"י הילת"ק כסובלים מ-PTSD- עניינם אמור להבחן ע"י גב' דויטש טרם העברת התיק למומחה על מנת שתחליט אם היא מסתפקת באבחנת הילת"ק או שמא ישנו צורך להפנות את עניינו לחוות דעת בכל זאת.

  163. לטענת המערער, לפי נוסח המסמכים הנוגעים להפניית לוחמים שנטלו חלק במבצע 'צוק איתן' ניתן לראות כי גם הילת"ק שימש בפועל כמומחה מטעם המשיב לצורך קביעת האבחנה והאנשים הוכרו במסלול הירוק.

  164. גב' דויטש ציינה כי הנוהל לגבי בחינת התיק אינו מפורסם. זהו נוהל פנימי גמיש בהתאם לנסיבות מתוך תוקף תפקידה כמנהלת לנסות ולקדם הליכים. לדבריה, השאלה האם תיק כזה או אחר יובא לעיונה או לעיון של קצין תגמולים אחר אינה רלוונטית.

    הדגימה בעדותה כי כאשר למשל מוגשת בקשה להכרה ב-PTSD- היא בוחנת את מלוא התשתית העובדתית, קרי האם היה לוחם, האם היה באירוע הלחימה- מקבלים את כל החומר הודות לחיבור למחשבי צה"ל אשר מאפשר להם את קבלת התיקים הרפואיים. לדבריה, היא מפעילה שיקול דעת בכל תיק ותיק, אין קריטריונים סגורים וכל מקרה נבחן לגופו. כיום עומד לרשותה היועץ הפסיכיאטרי שבחלק מן המקרים גם מתייעצים עמו.

  165. גב' דויטש עמדה על כך כי תביעתו של המערער דכאן לא הוגשה בסמוך למועד האירוע אלא מספר שנים לאחר מכן. כמו כן, מאחר וכאן טוענים הן לפוסט טראומה והן לפוסט קונקשן, הרי שברגע שיש אבחנה נוספת- המקרה לעולם לא יוכר מבחינתה במסלול הירוק, מפני שהיא אינה יכולה לדעת מה החלק של פגיעת הראש ומה חלקה של האבחנה האחרת, ולכן עליה להעביר את התיק לוועדה רפואית ולחוות דעת מומחה.

  166. מצאנו כי עדותה של גב' דויטש מהימנה. גם אם אין המדובר בנוהל מסודר ומפורסם, מוקנית לה סמכות בשיקול דעת, וכל תיק נבחן לגופו בשאלה האם להסתפק באבחון היחידה או שמא יש להעביר לחוות דעת מומחה. הגיוני וסביר הוא כי בעתות מלחמה יופנו חיילים באופן אוטומטי ליחידה לתגובות קרב על מנת לקבל טיפול רפואי ולאבחן את מצבם. הובהר כי אין המשמעות היא כי הם יוכרו אוטומטית, אלא שלעתים המשמעות היא שיופנו ישירות לוועדה הרפואית ולא אל מומחה- הכל בהתאם לשיקול הדעת ובכפוף לנסיבות כל מקרה ומקרה.

  167. אמנם היחידה לטיפול בתגובות קרב אכן מאבחנת מצב הפונים אליה, אולם הדעת נותנת כי האבחון נעשה לצורך טיפול ולא לצורך קש"ס. מעיון במסמכי היחידה ברי כי היחידה ניזונה בעיקר מדברים שמוסר לה הפונה, ועל סמך דבריו נעשה האבחון והטיפול. קרי, לעתים אין בידיה את המידע העובדתי והמשפטי הדרוש על מנת לגבש חוות דעת שבה יקבע קשר סיבתי. בנסיבות אלו, ברי כי הסתמכות גורפת אך על האמור במסמכי הילת"ק יוביל לבזבוז כספי ציבור.

  168. יודגש, כי אין באמור כדי להפחית מחשיבותם של מסמכי הילת"ק. פעמים רבות, כפי שנוכחנו גם כאן, חרף העובדה כי אין קביעותיה של היחידה מחייבות את הוועדה הח"מ הרי שמסקנותיה חופפות את מסקנות מי מהמומחים, ובהחלט ניתן להיעזר באמור במסמכים אלו על מנת לתמוך בגרסת מומחה.

  169. בענייננו, מסמכי הילת"ק אף חשפו כי המערער היה בפגישות עם קב"ן בטרם פנייתו לילת"ק. כפי שהובהר לעיל, חרף העובדה כי המשיב לא איתר את המסמכים הרלוונטיים בנוגע לפגישות הללו- אין הדבר יזקף לחובת המערער.

  170. לגופו של עניין מקובל וסביר לצאת מנקודת הנחה כי מצבו של המערער מורכב מכדי ליתן החלטה חד משמעית על העברה למסלול הירוק. ישנם שני אירועים ושתי אבחנות בעניינו, ומעבר לכך הרי שגם האירוע הראשון מ-98' אינו חף מתהיות- כך למשל תהתה הגב' דויטש כיצד נגרם למערער פוסט קונקשן כאשר הפגיעה המתוארת היא בגב ולא בראש.

  171. דין טענת האפליה שהעלה המערער- להידחות. שוכנענו כי הנוהל האמור נועד להקל במקרים שניתן, אולם זאת במקרים שמסתמנים כמובהקים, ואף אז נשמר שיקול דעתו של קצין התגמולים. מדובר במיעוט ובסיטואציות השונות במהותן מן הסיטואציה שנפרשה בפנינו מבחינה עובדתית (קרי, "מבצע לחימה" אל מול אירוע נקודתי ומורכב מבחינת מס' האירועים, מס' האבחנות ומועד הפניה). יש לציין כי במהלך חקירתה של גב' דויטש הוצגו לה מכתבים מטעם המשיב המעידים על פניה שנעשתה למשיב בסמוך למבצע "צוק איתן", אולם לסיכומי התשובה צורף מכתב מטעם המשיב (עם פרטים מושחרים של שם הפונה) המעיד כביכול על פניה שנעשתה במועד מאוחר יותר. בעקבות זאת, המשיב הגיש בקשה להוצאת המסמך הנ"ל. אף אם נתעלם מן השלב בו הוגש המסמך- אין בידינו אלא לקבל את הבקשה. המערער צירף מסמך שגב' דויטש כלל לא נחקרה עליו, ומעבר לכך אין ביכולתו של המשיב להתגונן ולברר את פשר המסמך כאשר פרטיו מושחרים.

  172. אם כן נראה בנוסף כי לא מתקיימת סמיכות זמנים בענייננו- החבלה היא מ-98' ואילו המערער הגיש את התביעה בשנת 2010. לדבריה של גב' דויטש, המועד החשוב יותר הוא המועד בו פנה לטיפול והיא בוחנת אם לא עבר זמן רב. לשיטתה, במקרה דנן חלף די זמן על מנת לקבוע כי התיק שלפנינו אינו מתאים למסלול הירוק.

  173. נוכח האמור לעיל, דין טענות המערער באשר לתחולת המסלול הירוק- להידחות.

     

    טענת המערער להנחיית ד"ר שם-דוד ע"י פרופ' שקד:

  174. בין יתר טענות המערער, נטען גם כי חוות דעתו של ד"ר שם-דוד נערכה במטרה ברורה להביא לדחיית הבקשה תוך התעלמות מעובדות והטלת דופי במערער ובאמינותו. לדידו של המערער המזכר שניסח פרופ' שקד מהווה ראיה לכך- המדובר במזכר מנחה שנערך ע"י מי שאין לו מעמד חוקי ומעבר לכך, פרופ' שקד הוא מומחה לנוירוכירורגיה ולא לפסיכיאטריה.

  175. כמו כן, המערער תהה על עצם העובדה כי במסמך שתועד ע"י חוקר התביעות מאיר כץ (ז"ל), לא אוזכר שמו של פרופ' שקד כמי שנכח בפגישה, למרות שהאחרון העיד כי הוא אכן נכח בה.

  176. פרופ' שקד הוא נוירוכירורג במומחיותו, עובד אצל המשיב מאז 1980 ולמעשה תפקידו לנתב את התיקים בין המומחים אצל המשיב (או לתת חוות דעת בעצמו מקום בו מועבר אליו תיק). העיד כי הוא מחלק אותם באופן שווה ככל הניתן בין המומחים.

  177. חרף העובדה כי פרופ' שקד אינו מוזכר כמי שנכח בפגישה, הוא שולל אפשרות שלא נכח בפגישה עם החוקר והמערער. ציין כי פגישה כגון זו אורכת כרבע שעה, עם זאת לדבריו לא ערך למערער בדיקה פסיכיאטרית ולא זכור לו על סמך מה קבע שאין תסמיני PTSD.

  178. באשר למסמך בו ציין פרופ' שקד כי הוא מפנה לחוו"ד ד"ר שם דוד לגבי מצבו הנפשי ("..הקשור לחבלה 28.4.98 או לשירות בסדיר ובמילואים, ראה הערות לעיל") לא זכר מדוע לא כתב דבר על האירוע מ-2007".

  179. פרופ' שקד העיד כי מטרת כתיבת המזכר היא לערוך בירור וסינון של מקרים- לבדוק אם חסר חומר, אם החומר הרפואי מתאים וכיוב'. ציין כי ראש אגף השיקום הנחה אותם לראיין את התובעים ולכתוב התרשמותם הראשונית מהם, על מנת לבחון אם קיימת עילה ראשונית לתביעה. המזכר מופנה לקצין התגמולים ולא אל המומחה. כשציין במזכר שיש לבדוק את הרקע של הקונקשן- מי שאמור לבדוק בפועל הוא המומחה.

  180. חרף העובדה כי חלק מהשאלות שהעלה המערער נותרו בסימן שאלה, הרי שאין די בכך כדי להוכיח את הטענות הקשות שמפנה המערער הן כלפי ד"ר שם-דוד והן כלפי פרופ' שקד. כפי שציין פרופ' שקד בעצמו- הוא אינו עורך בדיקה פסיכיאטרית למערער. אמנם לא זכור לו מדוע במקרה הספציפי הנדון כתב במזכר שאין סימנים לPTSD אולם היו מקרים בהם הוא העריך שאין סימנים של PTSD אבל המומחה אליו הפנה פרופ' שקד סבר אחרת.

  181. ד"ר שם-דוד העיד כי הוא לא ידע לומר האם התיק עובר קודם אצל פרופ' שקד וציין כי מעולם לא הועברו תכתובות בינו לבין פרופ' שקד.

  182. נציין כי התרשמותנו מטענות הצדדים היא כי יש לנקוט במשנה זהירות בטרם כתיבת מזכר שבו מצוין כי אין תסמינים ל-PTSD, בייחוד משעה שפרופ' שקד בעצמו הודה כי לא ערך בדיקה פסיכיאטרית למערער (ואף אין הדבר מצוי בתחום מומחיותו המובהק). ככל שישנה התרשמות כלשהי- יש לבסס אותה ולתעד על סמך מה הוסקו המסקנות/ נלמדו ההנחות.

  183. אם כן, במקרה דנן לא שוכנענו כי הונחה התשתית הדרושה על מנת לקבוע כי ד"ר שם-דוד הונחה ע"י פרופ' שקד. מטבע הדברים, פרופ' שקד מהווה חוליה בשרשרת הליך קבלת ההחלטות, ומסקנותיו/ השערותיו הראשוניות בנוגע לסיכויי התיק אינן תואמות בהכרח את מסקנות המומחה, אשר אמור לבדוק את הפונה אליו ולהיכנס אל עובי הקורה.

  184. נוכח האמור לעיל, טענתו של המערער לקיומה של PTSD מתקבלת, ואילו טענתו לתסמונת לאחר זעזוע מוח- נדחית.

  185. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך כולל של 15,000 ₪ תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין

     

     

    ניתן היום 14.11.2017, כה חשון תשע"ח, בהיעדר הצדדים.

     

     

    תמונה 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ