ע"נ 16610-02-13 פלונית נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

הערה: פסה"ד ניתן בהרכב חסר לאור הסכמת הצדדים בישיבת 24.3.15 .

ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 02.01.13, לפיה אין קשר סיבתי בין מחלתה הנפשית של המערערת (סכיזופרניה) לבין תנאי שירותה הצבאי. ראינו לדחות הערעור. חלק מטענות המערערת מקובלות עלינו. מקובל עלינו שתקופת דחק, ובלבד שממשי הוא, יכולה להביא לפריצת המחלה או החרפתה. עוד מקובל עלינו כי אין לקשור הטריגר לקיום יחסי מין עם בחור במהלך יום העצמאות, ואף כאן עמדתנו כעמדת המערערת. אלא שהדבר לא מעלה ולא מוריד: הייתה החמרה ממשית של המחלה במהלך השירות, אולם לא עקב השירות. אותה החמרה באה לביטוי בהתקף פסיכוטי שהוליך לאשפוז. מדובר בהתפתחות עצמונית של מחלה שתסמיניה נתנו אותותיהם באופן ממשי עוד עובר לשירות. גרימה אפוא - אין.

במה שקשור להחמרה - לא היה אירוע דחק ספציפי או אירוע חריג בשירות. גם לא ניתן לקבוע שקורס החובשות במהלכו חלה ההחמרה (התקף פסיכוטי שהוליך לאשפוז), נשא אופי סטרסוגני ומלחיץ. כך שהכף נוטה לכך שההחמרה לא נגרמה רפואית כתולדת השירות אלא כמהלך טבעי של מחלה קונסטיטוציונלית שכבר החלה עובר לשירות. אך גם לו אמרנו אחרת, לא מתקיים היסוד האובייקטיבי (הסיבתיות המשפטית), שכן אירוע חריג לא היה, וגם לא ניתן לקבוע כי במבחן אובייקטיבי, אותם 11 ימים שעברה המערערת בקורס עד שחלתה נשאו אופי מלחיץ. היסוד האובייקטיבי מורכב משניים . האחד שיהא מדובר בגורם הקשור במיוחדות השירות הצבאי ככזה. השני – שיהא מדובר בגורם לא טריביאלי, שמשקלו לא משקל נוצה – בפריזמה אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. הדרישה השניה לא מתקיימת.

הצדדים הגישו חוו"ד מטעמם והסכימו להגיש אותן בלא חקירות, ומבלי שהדבר ייחשב (אהדדי) בתורת הימנעות המחזקת עמדת הצד השני. המערערת נחקרה על תצהירה.

1. טענות המערערת

המערערת התגייסה לצה"ל ביום 04.04.11 . לאחר טירונות בת חודש עברה לקורס חובשות. כבר ביום הראשון של הקורס, הבחינה כי היא היחידה ללא רקע פארא-רפואי והרגישה שהיא "לא בעניינים" ולא מבינה על מה מדובר. לטענתה, ניסתה להשתלב בשיעורים אך המפקדות התקדמו בקצב מסחרר, ובמשך כל שעות הלימודים רק ניסתה להדביק את הפער. לטענתה חשה שהיא הולכת לאיבוד וזה הלחיץ אותה אף יותר.

מעבר לכך הכל היה בתנאי קורס מבחינת מסדרים, משמעת, שעות שינה, דבר שהגביר את הלחץ (הערתנו – איננו מקבלים טענה אחרונה זו שכן הטירונות בת החודש שסיימה המערערת עובר לקורס, בוודאי שלא היתה כרוכה בתנאי משמעת ולו"ז נוקשים פחות. המערערת חוותה הטירונות באופן חיובי, ועברה אותה בלא קושי – ראה בהמשך. הקושי שחוותה המערערת בקורס היה פרי התקדמות מחלתה, ולא להיפך – ראה הערתינו הבאה לעיל).

המערערת פנתה למפקדות הקורס ואמרה שקשה לה והיא לא מספיקה להדביק את הפערים והן אמרו שיעזרו לה בשעות הלילה, אולם לא היו לה כוחות.

בשלב מסוים התקרבו בנות הקורס לשלב ההזרקות ההדדיות כאשר המערערת התפללה שלא להגיע לשם שכן רק המחשבה הפחידה אותה. בנוסף לכל, חשה מבודדת ומנודה וללא שפה משותפת עם בנות הקורס האחרות (הערתנו: איננו מפקפקים שכך נקלטו הדברים בתודעת המערערת, אולם נשאלת שאלת הסיבה והמסובב. המערערת אינטיליגנטית, ואנו סבורים שחוותה בזמנו קושי של אמת לעמוד בקצב הלימודי בקורס, ותחושת ניכור מסובביה, לא משום שהקורס היה קשה או מלחיץ או שלאשורה היה מנוכר חברתית, אלא לאור מחלתה הקיימת שהתקדמה והקשתה על ריכוז, וגרמה לה לתחושות "סביבתיות" לא מעוגנות במציאות, כפי שגם היה עובר לגיוס. מדובר באחת מתופעות הלוואי של המחלה, בוודאי בשלבים שממש טרום ההתקף הפסיכוטי הסוער. כלומר לא הקורס הוא שגרם להחמרה, אלא המחלה הקיימת עמה התגייסה הקשתה על המערערת להתרכז ולקלוט בקורס).