אי הפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט תביא למחיקת הערעור

1. מונחת לפניי בקשה מטעם המשיב להורות למערערת להפקיד בקופת בית המשפט ערובה הולמת להבטחת הוצאות המשיב, אם יזכה בדין. הבקשה מבוססת הן על סעיף 353א בחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) והן על תקנה 519 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין). כמו כן הנני מתבקשת לקבוע כי אם לא תפקיד המערערת ערובה כאמור, תוך המועד שייקצב לה לעשות כן, יידחה ערעורה על הסף.
2. לגוף הערעור, עניין לנו בשומה בצו שהוצאה למערערת לשנת המס 2010, במסגרתה הוספה למערערת הכנסה חייבת של 610,562 ש"ח. תוספת ההכנסה מקורה באי התאמה בין הדוחות הכספיים של המערערת לבין כרטסת הנהלת החשבונות שלה.
3. יצוין כי הליך הערעור דנן מתנהל במאוחד עם שני ערעורים נוספים – ע"מ 48657-08-15 וע"מ 49883-01-16, שעניינם בשומה שנקבעה לבעלת המניות במערערת ובן זוגה לשנת המס 2010 ולשנות המס 2011-2012, בהתאמה.

יובהר כי הערעור במסגרתו מוגשת בקשה זו על הפקדת ערובה הוא ערעור החברה-המערערת במסגרתו נקבעה תוספת הכנסה במישור החברה. שני הערעורים הנוספים עניינם תוספת הכנסה במישור בעלי המניות של המערערת.

טענות הצדדים

4. לטענת המשיב (המבקש בבקשה זו), מחזורי עסקאותיה של המערערת מלמדים כי היא לא מבצעת כל פעילות עסקית. מעיון במחזורי המע"מ של המערערת עולה כי מחזור עסקאותיה עומד על 0 ש"ח בכל השנים 2013-2015. גם בשנת 2016 אין תיעוד לפעילות עסקית. בנוסף לכך, מצביע המשיב על התבטאויות של המערערת במהלך ניהול ההליך, אשר יש בהן ללמד כי היא מצויה בקשיים כלכליים ולא יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות המשפט, לו יידחה ערעורה.

במצב דברים זה, סבור המשיב כי קיים חשש, ברמה הקרובה לוודאות, שהוא עלול  למצוא את עצמו בפני שוקת שבורה, לו תתקבל עמדתו לגופו של הערעור, וזאת הן לעניין סכום המס השנוי במחלוקת והן לעניין הוצאות המשפט.

5. לעניין סיכויי הערעור, מציין המשיב בבקשתו כי אלו נמוכים ביותר, שכן סבור הוא כי המערערת לא הציגה כל הסבר ענייני ביחס לפער בין דוחותיה הכספיים ובין הרשום בספריה. המשיב מטעים כי לא רק שהשומה מבוססת על מסמכיה של המערערת עצמה אלא שקיים תיעוד ספציפי בדפי חשבון הבנק של המערערת לפיו סכום של 340,000 ש"ח, שהופקד על ידי אחד הלקוחות החייבים (טרופימן בע"מ) של המערערת, נמשך מיד לאחר מכן במזומן.
6. מנגד, טוענת המערערת (המשיבה בבקשה זו), כי יש לדחות את הבקשה שכן טענותיה בערעור טובות ואין לחסום את מימוש זכות הגישה שלה לערכאות, שכן אם לא תוכל לשאת בתשלום הערובה, ערעורה יידחה על הסף ומבלי שטענותיה יתבררו לגופן.
7. המערערת מנסה ללמוד היקש מהפטור הניתן, בנסיבות מסוימות, מחובת תשלום אגרת משפט וכן מצביעה על האופי המיוחד של ערעור על שומת מס ביחס לתביעה אזרחית רגילה. המערערת טוענת כי יש לתת עדיפות לזכות ההתדיינות בערעורי מס במסגרתם נדרש המערער להתגונן מפני שומת מס שהוצאה לו על ידי המשיב.
8. עוד טוענת המערערת כי ערעור זה נשמע במאוחד עם ערעוריה של בעלת המניות במערערת ולאור הזהות ברקע העובדתי של הערעורים, לא ייגרם נזק או בזבוז זמן שיפוטי לו יישמע הערעור הנדון גם בלא הפקדת ערובה.

המסגרת הנורמטיבית

9. תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין מסדירה את סוגיית המצאת ערובה לתשלום ההוצאות והיא קובעת כי "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."
10. תכליתה של תקנה 519 היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע באם תידחה התביעה נגדו (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר (3.10.2004); רע"א 5738/13 שרה אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (14.11.13)).

בשים לב להעדר קריטריונים בתקנה עצמה, הפסיקה התוותה כללים מדריכים ליישום התקנה.

מקובל, כי בעת שקילת בקשה להפקדת ערובה לפי תקנה 519 על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע, אשר נחשבות לזכויות בעלות אופי חוקתי, לבין זכותו של הנתבע לקבל את הוצאות המשפט, לו יזכה בדינו (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (ׁ30.5.2004ׂ)). 

כמו כן, בית המשפט מביא בחשבון שיקולים נוספים כגון סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה, מיהות הצדדים ומידת תום הלב בנקיטת ההליך.

11. במקביל לתקנה 519 לתקנות סדר הדין, מוצאים אנו את סעיף 353א בחוק החברות שזו לשונו: