ע"מ 3821/16

ערר על החלטת בית המשפט הצבאי יהודה (כב' השופט סא"ל שלמה כ"ץ)

מיום 18/9/16 בתיק מס' 7497/16

(הערר התקבל)

נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה ללא רישיון נהיגה, ברכב שאינו רשום באזור, ותוך הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

לפי כתב האישום, ביום 16/6/16 נהג הנאשם ברכב הנושא לוחיות זיהוי ישראליות, למרות שלא היה לו רישיון נהיגה כלל. הוא הסיע ברכב את מוראד ארמיליה. כשראה העורר מחסום של כוחות הביטחון, פנה בחדות לדרך צדדית והאיץ את מהירות נסיעתו. כוחות הביטחון רדפו אחרי רכבו, וקראו לו לעצור. העורר אכן עצר ויצא מן הרכב לבקשת הכוחות. אחר כך אמר שמספר תעודת הזהות של רשום בטלפון שברכב, וברשות כוחות הביטחון נכנס למכוניתו. הוא ניצל את ההזדמנות, הניע את הרכב והחל להסיעו, כשדלת הנהג פתוחה. הדבר סיכן את שלומו של השוטר שעמד סמוך לרכב, והוא בעט בדלת כדי לסגור אותה ולהימנע מפגיעה. העורר נמלט מן המקום, כוחות הביטחון שוב רדפו אחריו, ואף הקימו מחסום יזום חדש. העורר עקף את המחסום החדש ונמלט לכיוון יריחו.

העורר נעצר ב-6/9/16, כלומר כשלושה חודשים לאחר האירוע. לאחר שהוגש נגדו כתב האשיום, התביעה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

כב' השופט כ"ץ כתב בהחלטתו כי עצם העובדה שהעורר נהג ללא רישיון נהיגה מהווה סיכון, והעובדה שעשה כן זמן קצר לאחר שהורשע – שלא בפניו – בעבירה דומה, מקימה עילת מעצר עד תום ההליכים. על כך נוספה העובדה שעורר ניסה להימלט ובדרכו סיכן את שלומו של שוטר. מאחר שלא מצא חלופת מעצר מתאימה, הורה השופט קמא לעצור את העורר עד תום ההליכים.

ההגנה הגישה ערר על החלטה זו.

בדיון בערר טען הסנגור הנכבד כי נסיבותיו של המקרה הזה אינן מן החמורות. אפילו עדי התביעה מסרו בחקירותיהם כי לא העורר לא יצר סיכון למשתמשים בדרך. למעשה, השוטר שהיה במחסום השני העיד, כי נהג ברכב שאינו נראה כניידת, כלל לא הספיק לקרוא לעורר לעצור ואף לא ירד מן הרכב. העורר לא היה אלים, לא עקף באופן מסוכן, ולא התנגש בניידת, כפי שניסו לעשות נאשמים במקרים אחרים. למעשה, מדובר בתיק תעבורה רגיל של נהיגה ללא רישיון ואי-ציות להוראות שוטר, ותיק כזה אינו מקים עילת מעצר. העורר כבר עצור מזה כשלושה חודשים, הוא למד את לקחו ואפשר לשחררו בתנאים שונים. העורר מתפרנס מעבודה כשכיר בחקלאות, תמורת כ- 60 ₪ ליום. הרכב בו נהג נתפס בידי המשטרה.

התובע טען, כי המקרה מלמד גם על מסוכנות וגם על חשש ממשי שהעורר לא יתייצב למשפטו, כפי שעשה גם במשפטו הקודם. העורר נהג ללא רישיון, נמלט משני מחסומים משטרתיים, תוך סיכון שלומו של השוטר שניסה לעצור אותו. הוא לא הסגיר עצמו והיה צריך להגיע לביתו כדי לעצור אותו. בתי המשפט נוהגים לעצור נאשמים שעוברים עבירות מסוג זה, שכן בריחה משוטרים במהלך מרדף נחשבת מעשה מסוכן.

בתום הדיון בערר הצעתי לצדדים לנסות ולסיים את התיק העיקרי בהסכמות, ולשם כך עיכבתי במעט את מתן החלטתי. כיוון שהצדדים לא הציגו הסדר טיעון בערכאה הראשונה, הגיעה העת להכריע בתיק.

 יש לציין כי אף שהעורר עשה מעשים מסוכנים, הרי נסיבותיו של תיק זה אינן מן החמורות. אמנם העורר נהג ברכב למרות שאין לו רישיון ולמרות שכבר נתפס בעבירה זו חודשים ספורים קודם לכן. הוא גם ברח מן המשטרה ועלול היה לפגוע בשוטר שעמד בצד רכבו. אך דלתו הפתוחה של הרכב קרבה אל השוטר בראשית האצתו של העורר, במהירות נמוכה, שאפשרה לו לסגור אותה בבעיטה. השוטרים כתבו בדוחותיהם, בהגינות ראויה לציון, כי העורר לא סיכן את משתמשי הדרך. בניגוד למקרים אחרים, העורר לא נסע בנתיב הנגדי, לא עקף באופן מסוכן, לא ניסה לפגוע בניידת ולא חצה צמתים באופן מסוכן.  על כן, רמת המסוכנות שגילה לא הייתה גבוהה.

אין לשכוח כי העורר הצליח להימלט מידי השוטרים, תוך עקיפת מחסומים שהוצבו בדרכו. הוא לא התייצב במשטרה עד שנעצר. הדבר מקים עילת מעצר של חשש להימלטות מן הדין, אך אין בכך כדי לשלול מראש שימוש בחלופת מעצר. כידוע, בעבירות מסוג זה אין עילת מעצר אוטומטית ומוחלטת, וכבר שוחררו בעבר ממעצר נאשמים שנמלטו מידי המשטרה (ראה ע"מ 2471/16 התוב"ץ נ' מחמוד אבו עיאש).

התובע טען, בצדק, כי מאחר שהעורר לא הסגיר עצמו אלא ניסה לחמוק מאחריות, הרי עתה, כשיש כתב אישום נגדו והוא צפוי לעונש ממשי אם יורשע, יש לו תמריץ חזק עוד יותר שלא להתייצב למשפט.

אך אפשר לחשוב גם על הסבר הפוך: כל עוד חשב העורר כי זהותו לא ידועה והוא יצליח לחמוק מחקירה ומהעמדה לדין, לא הייתה לו סיבה להתייצב לחקירה. עתה, כשברור לו שהרשויות יודעות מיהו ומה עשה, כשהוא יודע אילו עבירות מיוחסות לו ומה גדרי העונש הצפוי לו, ולאחר שכבר ישב במעצר זמן לא מבוטל, אם יימלט יפסיד את כספי הערבות שיפקיד, ורק יחמיר את מצבו בעתיד.